גוסטבו פטרו, נשיא קולומביה / צילום: Reuters, VANNESSA JIMENEZ
לא חלפה אלא שעה קלה מן הדיווחים הראשונים על פלישת חמאס לעוטף עזה, בשבעה באוקטובר, וחשבון הטוויטר של גוסטבו התמלא פעילות אינטנסיבית. תחילה הופיעו ריטווטים, אחר כך הופיעו הערות מקוריות, לבסוף הופיעו מגילות ארוכות של גינויים מצמררים ושל השוואות היסטוריות נואלות.
● אסף אוני, פרשנות | לא רק הצהרות תמיכה: ביידן הגיע כדי לקדם את מודל הביטחון העתידי של אירופה
● יואב קרני, פרשנות| נשיא במצור מתייצב נגד הסקרים - ונגד קואליציה חמאסית רב-יבשתית
הריטווטים היו של מהפכנים מרקסיסטיים קנאים, שיצקו חדשות סנסציוניות על הצלחות מסחררות של חמאס, כמו "שחרור כל האסירים בכלא אשקלון", "הריסת כל הטנקים של ישראל" ו"בריחת מתיישבים מבוהלים" (אשר לוותה בווידאו משכנע של חסידים רוקדים בשמחת תורה).
הפעילות בחשבונו של קומפאניירו גוסטבו הייתה יכולה להיות אינטרמצו מעורר חיוך בשעות הבלתי מחויכות ביותר, חוץ מזה ששם משפחתו של גוסטבו הוא פטרו (Petro), והוא נשיא הרפובליקה של קולומביה, הארץ השלישית בגודל אוכלוסייתה באמריקה הלטינית (רק ברזיל ומקסיקו גדולות ממנה), המבורכת בהיסטוריה ארוכה של יחסים הדוקים עם ישראל.
פטרו הוא הנשיא השמאלי הראשון של קולומביה. לא שמאלי במובן שישראלים ממקמים את בני גנץ ואת יאיר לפיד משמאל לאיתמר בן גביר, אלא שמאלי במובן שבו מהפכנים שמאליים מיקמו זה את זה ב־200 השנה האחרונות.
פטרו היה לפנים חבר בצבא גרילה מרקסיסטי־לניניסטי, אשר רוב הדמוקרטיות המערביות חשבו לארגון טרור. הוא הקיז את דמה של קולומביה במשך שנים, ועסק לא רק ברציחות פוליטיות אלא גם בהברחת סמים קשים, בייחוד לארה"ב, מפני שסוף סוף צריך להתפרנס ממשהו.
"אלה המאמינים שהם גזע עליון״
פטרו עלה לשלטון לפני שנתיים בבחירות לגיטימיות, שעוררו תקווה כלשהי שהוא יתעשת וינסה את כוחו בבניית הסכמות רחבות. התקווה פחתה והלכה, כשהעמיד את עצמו לצד הדיקטטורה השמאלית בוונצואלה. פטרו הפך לנושא הדגל של השמאל הרדיקלי ביבשת ידועת תהפוכות, שברבע המאה האחרונה חזרה ונטתה שמאלה יותר ממה שנטתה ימינה.
אהדתו לעניין הפלסטיני לא הייתה סוד, אבל ממדיה לא היו ידועים. היא נחשפה בן לילה בתצוגה של שנאה, של טינה, של בוז ושל חוסר חמלה. הנסיבות העניקו לו את ההזדמנות להיות המנחם הראשון של ישראל בעצרת האו"ם, שבאוזניה הוזמן לנאום בשבעה באוקטובר. אבל הנשיא פטרו העדיף לתקוף את "צביעותו של המערב", המגנה את פלישת רוסיה לאוקראינה, אבל אינו מגנה את פלישת ישראל לפלסטין.
מכאן ואילך ההידרדרות הייתה סוחפת. עד מהרה היא חצתה את הגשר שכל פולמיקה בת ימינו נוהגת לחצות אם היא מתארכת: באו היטלר והנאצים. מי אינם משווים את אויביהם לנאצים.
הנאצים במשוואה של פטרו הם הישראלים. הוא הודיע כי הם הקימו את היטלר לתחייה. הוא השווה את עזה תחילה עם גטו ורשה, אחר כך עם אושוויץ. הוא אפילו הציג, זה לצד זה, צילומים של עזה ושל הגטו "לאחר ההתקוממות היהודית והסוציאליסטית" נגד הנאצים. כן, היהודית והסוציאליסטית.
פטרו אמנם מכחיש בכל תוקף שהוא אנטישמי, ובעל הטור הזה אינו חושב כל ביקורת על ישראל לאנטישמיות, אפילו לא ביקורת חריפה. אבל קצת קשה להתחמק מלהעניק איפיון כזה לנשיא קולומביה, כאשר הוא מצייץ את התנגדותו ל"אלה המאמינים שהם העם הנבחר וגזע עליון, מה שמוביל לטבח עמים אחרים".
מה שהתחיל בגטו ורשה עלה כמעט מייד מדרגה, והפך לאושוויץ. "ישראל מחוללת אושוויץ בעזה כפי שחוללה אושוויץ בקולומביה". כך ממש. זה היה רמז לפעילותם, המזעזעת כשלעצמה, של סוחרי נשק ישראליים בקולומביה בסוף המאה שעברה. הוא הפליג והודיע, כי אילו היה חי בגרמניה הנאצית לפני 90 שנה היה לוחם להגן על היהודים מפני היטלר, ואילו חי בפלשתינה ב־1948 היה לוחם להגן על הפלסטינים מפני הציונים. המשוואה הברורה: הישראלים היו מאז ומעולם יורשי הנאצים.
״האם לקחת את תרופותיך?״
כמה מציוציו של פטרו עוררו רושם פתולוגי. יריב פוליטי אחד ממפלגת מרכז, שהוא רקטור של אוניברסיטה ידועה בקולומביה, ייעץ לו "קצת שפיות". מצייץ אחר שאל אותו, "סניור, האם לקחת את תרופותיך?".
זה הזמן שבו הכול היו יכולים להיעזר בתרופות, כדי לשמור על איפוק. שגריר ישראל בבוגוטה, גלי דגן, קרא לנשיא לגנות את התקפות חמאס, ואחר כך גם גינה את השימוש שלו בהשוואות שואה. פטרו ושר החוץ שלו לא יכלו להאמין למשמע אוזניהם. הם קראו לשגריר להתנצל על העלבתו של נשיא הרפובליקה - ולעזוב את קולומביה. הם לא הוציאו הוראת גירוש, לפחות לא עד יום ד' בבוקר. הוא צייץ אחר כך שהוא מוכן "להשעות את היחסים עם המדינה ההיא".
ישראל, עם או בלי תרופות, מיהרה להטיל סנקציות על קולומביה. היא הודיעה שהיא מפסיקה את קשרי הסחר, שעל פי עיתוני קולומביה עמדו בשנה שעברה על 1.3 מיליארד דולר. ישראל וקולומביה חתמו על הסכם סחר חופשי בדיוק לפני עשר שנים, והוא נכנס לתוקפו לפני שלוש שנים ויותר.
הודעת ישראל עוררה דאגה בקולומביה. העיתון המקומי 'אל אראלדו' (El Heraldo) ייחס לשר אוצר לשעבר את ההערכה, שבזכות ההסכם נרשמה עלייה של 230% ביצוא הקולומביאני לישראל, הכולל בייחוד חומרי גלם אבל גם מוצרים מוגמרים, כמו מדחפים למטוסים. ישראל לעומת זאת היא ממקורות הנשק והטכנולוגיה העיקריים של צבא קולומביה ושל כוחות הביטחון שלה.
לפי העיתון הקולומביאני 'אל טיימפו', מפקדי צבא קולומביה ביקשו פגישת חירום כדי לדון באמברגו הפתאומי. כותרת באתר של העיתון, על רקע צילום של מטוסי 'כפיר' הכריזה: "יש משמעויות להשעיית הסיוע הישראלי". ישראל מכרה את הכפירים, וגם מתחזקת אותם.
התרברבויות הסרק על ירח הדבש
התנהגותו של הנשיא פטרו מתיישבת עם נטייתו של השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית. שלוש ארצות בשליטת השמאל הזה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ב־15 השנה האחרונות: ונצואלה, בוליביה וניקרגואה, על רקע סיבובים קודמים בעזה. שתיים מהן הן דיקטטורות ברוטליות. משטרי שמאל אחרים הביעו סלידה מישראל. ראשון להם הוא זה של הנשיא המרקסיסטי הזקן בברזיל, לולה דא־סילבא, שבנשיאותו הקודמת, לפני 20 שנה, ניהל פלירט עם איראן של אחמדיניג'אד.
עלייתו של השמאל הרדיקלי ביבשת היא חידוש של רבע המאה האחרונה. הוא התעצב בצלמה של ברית המועצות ואחר כך של קובה. מהיותו לטינו־אמריקאי הוא גם ספג קיתונות של פופוליזם מהפרוניסטים של ארגנטינה ומאוגו צ'אווס של ונצואלה. שנאה עמוקה לארה"ב איפיינה אותו תמיד.
לפני עלייתו, ישראל נהנתה מיחסים טובים כמעט עם כל אמריקה הלטינית. כיום, עוד לפני המלחמה, היא מוצאת את עצמה בפינה. לא עמדו במבחן הזמן התרברבויות הסרק על ירח הדבש עם אמריקה הלטינית, לאחר שארצות אחדות העבירו את שגרירויותיהן לירושלים, או הבטיחו להעביר.
יש לישראל עוד איזה דאגה או שתיים בימים האלה. לשיטתו של יאיר לפיד (בנאומו האחרון בכנסת), "אז שאמריקה הלטינית לא תאהב את זה". אבל אין זה מן הנמנע שהדיפלומטיה הישראלית זקוקה לתובנות מעמיקות מזו. קשה מאוד להתאפק לנוכח הפקרות לשונית ומוסרית, אבל אולי אין מנוס מלבלוע גלולת הרגעה, אפילו גלולה מרה.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.