חמ''ל משפחות החטופים / צילום: תמר מצפי
שקט משתרר בחדר ה"סושיאל" של מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים בתל-אביב. כמה דקות לפני כן החדר המה בעדכונים על הספק הפוסטים היומי, על התגיות שצריך להוסיף לכל פוסט וגם בדיון על השאלה מתי נכון להעלות סיפור עם כתוביות באנגלית לאינסטגרם. אבל קצת אחרי הצהריים ביום ראשון האחרון, שני בני משפחה של חטופים לעזה נכנסו אליו, כדי להקליט וידאו קצר שבו הם מבקשים לשחררם, וכעשרים המתנדבים היושבים סביב שולחן אובאלי - כמעט כולן צעירות - סגרו את המכשירים, נעלו את הדלת, והקשיבו לסיפור בדממה.
השניים מתיישבים מתחת לפלקט שחור שעליו כתוב בלבן ובאדום "מחזירים אותם הביתה עכשיו". השפה הגרפית של המטה אחידה. כעשרים זוגות עיניים מסתכלים על השניים. גל סולומון, בת 21, מנהלת הטיקטוק של הצוות, מצלמת. עד לפני שלושה שבועות, היא ניהלה את תחום הרשתות החברתיות עבור מסעדות וצילמה מנות אוכל. עכשיו, היא שואלת את שרון שרעבי, ששני אחיו יוסי ואלי נחטפו לעזה, אם יוכל לספר קצת על מה שקרה בבארי בשבעה באוקטובר. השקט מוחלט, הנייד שלה מקליט.
משפחתו של האח יוסי - אשתו ושלושת ילדיהם - שרדה רק בגלל שהמחבלים לא הצליחו לדחוס את כולם לאוטו קטן שנסע חזרה לעזה, שרון מספר. משפחתו של אלי, לעומת זאת, נרצחה ביריות - אשתו ליאן, ושתי בנותיהם נויה ויהל. שרון אומר שחייל שהם מכירים שנכנס לבית תיאר להם את מה שמצא בתוכו. "הן מתו במהירות, בלי הרבה כאבים". היד של גל רועדת ודמעות יורדות מעיניה. "הן לא עברו התעללות כמו ששמענו ממקרים אחרים" הם אומרים בהקלה. שרון מפסיק לדבר כדי לדרוש בשלומה של צעירה אחרת שיושבת מולם ובוכה. "זה בסדר, היא הלב שלנו", אומרת האחראית. מסתבר שזה קורה הרבה. "תעזרו לנו להחזיר את אלי ויוסי הביתה", הם אומרים.
"להעלות את המודעות לסיפור האישי של כל אחד ואחת מהחטופים"
על כיסא סמוך למרכז השולחן יושבת פרחי לוי, בת 34, שעובדת ב-ebay בימים כתיקונם. היא מספרת כי קפצה על ההזדמנות להתנדב בצוות הרשתות החברתיות של המטה ברגע ששמעה כי מחפשים מתנדבים. הווידאו שצולם כאן, היא אומרת, ייחתך, ייערך, יחובר לתמונות של החטופים, לקטעי וידאו שלהם, אולי לתמונות מבארי, ואז יעלה לאינטרנט ויופץ ברשתות. "המטרה שלנו היא להעלות כמה שיותר את המודעות לסיפור האישי של כל אחד ואחת מהחטופים, ולמשפחות שלהם שמחכות שיחזרו", היא אומרת, "מכאן אנחנו מפיצים לכולם, בעמודים הרשמיים שלנו, למשפיענים, לגופים ממשלתיים, לחברים. כל מה שאפשר לעשות". "התרגום מוכן", מעדכנת אחת הצעירות, "על מה לעבוד עכשיו?".
הצוות, שנדחס בתוך חדר לא גדול במשרד שנתרם לשם הפעילות בקומה השביעית של מגדלי המוזיאון בתל אביב, הוא רק פן אחד של מכונת העשייה יוצא הדופן של מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. הארגון קם תוך יממה בלבד על ידי דודי זלמנוביץ (שהשבוע הודיע כי הוא עוזב את המטה), רונן צור וחיים רובינשטיין, לצד תורמים ופעילים אחרים. מאז, הוא מאויש במאות מתנדבים, אולי אפילו אלפים, והרחיב את פעילותו כדי לטפל בכל היבט כמעט שלו נזקקות המשפחות - בין אם מדובר בסיוע אישי ובין אם מדובר בהירתמות למאבק בינלאומי ופנים-ישראלי להשיב את יקיריהן. המטה גם התרחב בתוך מגדלי המוזיאון לקומות נפרדות, לחדר מנוחה למשפחות ולחדר אוכל לפעילים, עד שעבר השבוע למוקד פעילות חדש - מול הקריה בתל-אביב.
נראה שמה שמניע את המטה הזה הוא הכאב של המשפחות, והרצון של כל ישראלי לרתום את היכולת הספציפית שלו כדי לסייע להן. השאלות לגבי מחיר עסקה עתידית, שחרור כל האסירים בישראל או טקטיקות משא ומתן נשארות מחוץ לכניסה. בתוך המטה, המטרות הברורות הן להגביר את המודעות הבינלאומית לחטופים, להשאיר את הנושא בראש סדר היום התקשורתי בישראל, ולסייע למשפחות שמחפשות כל דרך להיאבק, לעשות משהו כדי להחזיר את יקיריהן.
צעירי הטיקטוק לא לבד שם במאבק. שלושה מטרים מהשולחן של פרי יושב שגריר ישראל בצרפת לשעבר, דניאל שק, שכבר פרש משירות החוץ. לצדו יושבים שגרירים אחרים, ובין הקבועים במטה גם שגריר ישראל בגרמניה לשעבר ג'רמי יששכרוף. "אנחנו מנסים לעשות מה שאנחנו יכולים, מה שלרוב אומר לחבר את המשפחות שלהן יש דרכונים זרים עם התקשורת הזרה הרלוונטית, עם הגורמים הפוליטיים, לסייע בפגישות עם שרי החוץ המבקרים, וגם להתראיין על המצב ולדרוש את שחרור החטופים", אומר שק. הוא היה השגריר בפריז כאשר משפחת שליט ניסתה להפעיל לחץ על ארמון האליזה לפעול לשחרורו. "למרבה הצער, למדנו מהר מאוד מהניסיון לגבי סוגיית החטופים והנעדרים בישראל", הוא אומר. משלחות של בני משפחות חטופים בעזה כבר יצאו בתיאום עם המטה לבריסל, לברלין, לפריז, לניו יורק וליעדים נוספים.
המטה הפך למעטפת שמסייעת למשפחות להתמודד
בנוסף לצוות הדיפלומטי ולצוות הסושיאל, ישנם צוותים ומערכים רבים נוספים הפועלים במסגרת המטה, שצמח כדי להיות מעין מעטפת שמסייעת למשפחות להתמודד עם האירוע חסר התקדים שקרה להם. חברת כנסת לשעבר, שמעדיפה לא להזדהות, מתנדבת בצוות התקשורת ומסייעת להציג את הפעילויות השונות למבקר. "באתי לכאן להתנדב, לא להתראיין", היא אומרת. כשהיא לא כאן, היא מספרת, היא מסייעת בקטיף עגבניות בעוטף. "במהלך היום העבודה הזו מעודדת, ההתנדבות מרגישה טוב". אבל כשהערב יורד והיא חוזרת הביתה המחשבות שלה נתונות לחטופים בעזה ולמשפחות שלהם. "אני חושבת - איך אנשים ממשיכים עם החיים כאילו כלום?".
היא פותחת את הדלת למשרד שבו יושב צוות המקבל פניות מהציבור. בתחילה, אומרות הנשים שמאיישות אותו, הן קיבלו טלפונים רבים עם בקשות להתנדבות ואפילו לתרומות. עכשיו רוצים בעיקר חומרים על החטופים - כלי תקשורת, קהילות יהודיות, גורמי ממשל שרוצים לקדם את הנושא. חבר קונגרס אמריקאי דמוקרטי הציב את תמונות החטופים מחוץ למשרדו, והבטיח שהן לא יירדו עד שכולם ישובו. במשרד ליד יושב צוות לוגיסטיקה, ומנסה לפצח איך לספק "ערכה אחידה" לכל משלחת שיוצאת לסיבוב ראיונות בחו"ל. תמונות, פלקטים, שלטים, חולצות. המקצועיות הרבה אמורה להיתרגם להעברת מסרים טובה יותר, להעלאת המודעות. מתחת, כולם מקווים שהלחץ יישא פרי.
יש גם צוות משפטי שעובד על תיעוד הפשעים וקטלוגם לטובת גורמים בינלאומיים, וגם צוות עזרה משפטית למשפחות עצמן, שעוזר לשחרר כרטיסי אשראי וחשבונות של חטופים. במערך הרפואי, פרופ' חגי לוין, ראש איגוד בריאות הציבור, מספר כי הם עומלים על הכנת תיק רפואי לכל חטוף, כולל כל התרופות הדרושות לו, וכי כבר העבירו רשימות לצלב האדום הבינלאומי. "יש פה מקרה חסר תקדים, אנחנו רוצים לוודא שאנחנו מצדנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים". הוא אומר כי הוא מנסה לשדר לצוות חוסן נפשי, וזה גם התפקיד של מערך תמיכה פסיכולוגי שמסייע למשפחות וגם לפעילי המטה עצמם.
"האינטרסים שלנו במטה מתנגשים לפעמים עם אלו של הממשלה"
הלובי של המטה הומה באנשים. שברי שיחות ממחישות את הנעשה שם. נציג של גל הירש אמור לבקר בשתיים ולהיוועד עם הצוות הדיפלומטי, אומר מישהו. אדם אחר המקושר לשגרירות התאילנדית מספר כי הנאום של הירש נגד השגרירים הזרים, שבו נזף בהם, עשה נזק הסברתי למדינת ישראל. השמועות מדברות על כך שקרן פלס תגיע עוד מעט להופיע כדי לעודד את המשפחות, וכי וולף בליצר מ-CNN יגיע בארבע לסדרת ראיונות. מבעד לחלונות, משתקפים הגגות התל-אביביים, ובעיקר אלה של הקריה, שבה מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות האמיתיות בנוגע לגורלם של החטופים. "אין מה לעשות", אומר שק, "האינטרסים שלנו במטה מתנגשים לפעמים עם אלו של הממשלה".
בקומה ה-18, בחדר אוכל מאולתר שאליו מזרימות מסעדות מתנדבות קייטרינג בכלי פלסטיק, יושבים שני מתנדבים. הם בצוות חדש יחסית, שנועד להכין את המשפחות למפגש עם התקשורת. זרוע התקשורת של המטה פועלת ללא הפסק, עם חלוקה לתקשורת זרה ולתקשורת הישראלית. הם מחברים בין הצורך בסיפורים לבני המשפחות, שלפעמים רוצים לדבר ולפעמים לא. "כשהם רוצים לדבר, אנחנו רק רוצים להסביר להם מה הולך להיות, שירגישו בנוח, שלא יהססו לא לענות על שאלות שקשות להם רגשית", מספר אחד מהם. גם הם סבורים שהעשייה הזו הופכת לאפיק הצלה נפשי בעבור בני משפחות רבים. "פגשתי מישהי אתמול שאמרה לי, מה עוד אני יכולה לעשות? מה עוד אני יכולה לעשות כדי להיאבק להחזיר את הילדים החטופים שלי מעזה"?
בחזרה בחדר הסושיאל, שני בני המשפחה עוזבים, ופרחי לוי פותחת קובץ גדול שבו שמות החטופים ובני משפחותיהם. יש פורמט עם תמונה אדומה שבה נכתב "השיבו אותם עכשיו" שהם רוצים בסופו של דבר ליצור לכל החטופים. ״אני מרגישה שאני עושה את הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי", היא אומרת, "אני קופצת מהמיטה בבוקר כדי להגיע לכאן. לפגוש את המשפחות כאן, לשמוע לפעמים מהן שאנחנו מחזקים אותם - מחזק אותנו כפליים". בימים שאינה כאן, היא אומרת, היא סובלת מסיוטים. הטבלה גדולה, ויש בה הרבה תיבות ריקות עדיין. מאחורי כל אחת מהן יש סיפורים שקורעים את הלב באלף דרכים שונות, אבל השותפות וההתנדבות ורוח העזרה ההדדית קצת מרפאות אותו.