תבליט של לוחמים אשוריים / צילום: Shutterstock
בפתיחת הספר "ההיסטוריה של המחר", מתאר פרופ' יובל נח הררי את תודעת האדם המערבי בתחילת המאה ה־21 וטוען שנדמה כי שלוש הבעיות הגדולות שליוו את האנושות משחר ההיסטוריה - רעב, מחלות ומלחמות - נמצאות תחת שליטה. ברור שהתופעות הללו מתקיימות, הוא אומר, אבל לא באותו עולם ששולט בתקשורת שאנחנו צורכים. עד 11 בספטמבר 2001.
● שאלות ותשובות | מלחמת הרחפנים הראשונה: איך אפשר להתגונן מפני איום שעולה 1,500 דולר בלבד?
● כיפת ברזל, מעקב דיגיטלי וגדר משוכללת במיליארדים: כך התמכר צה"ל לקונספציה הטכנולוגית
ההתקפות על מגדלי התאומים הפתיעו, אבל גם איששו איזו אמת שרבים האמינו בה: לא ייתכן סדר עולם שליו, שבו מעצמה אחת, ארה"ב, מובילה את העולם באמצעות כוחה התרבותי והכלכלי ולא בכוח הזרוע. העימות המדמם חייב להתחדש, הרי זה טבע האדם.
גם היום, כשנראה שהעולם נחוש להידרדר שוב לבריכת הדם שבקושי הספקנו להתאושש ממנה מאז תחילת המאה ה־20, עולה שוב השאלה, או הזעקה: האם זה אמנם בלתי נמנע?
משחר ההיסטוריה המתועדת בכתובים, מלחמות נמצאות בכל מקום, אבל האם זה היה כך תמיד, גם בתקופות פרה־היסטוריות? האם המוח שלנו בכלל לא מחווט אבולוציונית להילחם? השאלות האלה נתונות במחלוקת. שני הצדדים בוויכוח מחפשים את העדויות למלחמה או להיעדרה במעט שנשאר לנו מהאדם הפרה־היסטורי.
פנטזיית הפרא האציל ושוחר השלום
הרעיון שלפיו האדם הפרה־היסטורי רק ניסה לשרוד בסביבתו אבל לא היה בו רוע מכוון הוצע לראשונה במאה ה־18 על ידי הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו. הוא טען שכוחות חברתיים הם אלה שהשחיתו את בני האדם והפכו אותם לאלימים.
הרעיונות הללו לא התבססו על מחקר, אבל עדויות מחפירות ארכיאולוגיות הובילו להתבססות הרעיון הזה גם בעולם המדעי. לפי הגרסה המדעית לרעיון של רוסו, כל עוד בני אדם חיו בחברות קטנות של ציידים-לקטים ומספרם על פני כדור הארץ היה קטן יחסית, לא היה להם צורך במלחמה. כאשר הקהילות האנושיות נהיו מורכבות יותר, צפופות יותר ומחוברות יותר למקום אחד, עלה הרעיון שניתן להשיג יותר על ידי חיסול התחרות המקומית, בניגוד, למשל, לנדידה או שיפור היכולת להפיק משאבים מן הטבע.
יש המוסיפים שבאותן חברות מורכבות, שכבר אינן מחוברות בקשרי משפחה מיידיים וברורים, נוצר הצורך להפריד באופן מלאכותי בין מי שהוא "משלנו" ל"אחר", וכי הרעיונות החברתיים הללו הובילו להתפתחות של קסנופוביה שאפשרה והזינה את המלחמה.
חוקרים אחרים טענו שהרעיון של תרבויות שוחרות שלום אינו אלא פנזטיה. אחד הבולטים שבהם הוא פרופ' סטיבן לה־בלנק, ארכיאולוג מאוניברסיטת הרווארד. ב־2003 הוא פרסם ספר בשם "מאבקים תמידיים, המיתוס של הפרא האציל ושוחר השלום", ובו הוא טען שכל החברות האנושיות הן דומות ומגיבות באותו אופן ללחצים חיצוניים.
לה־בלנק מספר שכאשר יצא לדרך כארכיאולוג, אי אז בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20, גם הוא נסחף אחרי הצגתו של האדם הפרה־היסטורי כיצור שחי באיזון עם סביבתו הטבעית, ללא קונפליקט מובנה עם בני אדם אחרים. לטענתו, הקונספציה הזאת באקדמיה האמריקאית של אותה תקופה הובילה אותו ואת הקולגות שלו להתעלם מסימנים ברורים ללחימה שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות. בשלב מסוים, לה־בלנק החל להתעניין בגישה שהציעו סוציו־ביולוגים מאוניברסיטת הרווארד.
נקודת מוצא פסימית עם מסר אופטימי
סוציו־ביולוגיה היא דיסציפלינה שנויה במחלוקת לעתים, שמסבירה התנהגויות אנושיות בעידן המודרני באמצעות שרטוט התועלת האבולוציונית האפשרית שלהן בעבר. לטענת לה־בלנק, הגישה הזאת מראה בבירור שהגיוני שבני אדם לוחמים ישרדו.
25 שנה, הוא טוען, נדרשו לו כדי לשנות את דעתו ולהגיע למסקנה שמאז ומתמיד האדם היה אלים. הגישה שלו אומרת שמאז ומתמיד בני אדם נטו להילחם אלה באלה ולכרות את הענף הסביבתי שעליו ישבו, דבר שרק גרם לנו להיכנס למצוקות משאבים גדולות יותר, שהגבירו בתורן את האינטרס שלנו להשמיד את המתחרים בנו על אותם משאבים.
לה־בלנק מביא בספרו ממצאים מאתרים ארכיאולוגיים, שלפיהם נראה שכ־25% מבני התקופה הפרה־היסטורית הידועים לנו מתו מוות אלים.
למרות נקודת המוצא המדכאת, לה־בלנק נשבע שגישתו לגבי עתיד האנושות היא חיובית. "אם אנחנו יודעים שמחסור במשאבים דחף את הקהילות הקדומות למלחמה, אולי גם היום המלחמות הן בעצם בבסיסן תמיד מושתתות על מחסור אמיתי במשאבים או איום נתפס על משאבים. אם זה כך, מה שעלינו לעשות הוא להשתמש בטכנולוגיה כדי לדאוג שלכולם יהיו משאבים".
בתגובה לטענה שהגישה שלו פסימית, הוא אומר: "גם אם תמיד היו מלחמות, זה לא אומר בהכרח שהן תמיד יהיו, בדיוק כמו שהעובדה שמשחר האנושות היו מחלות מסוימות בעולם אינה מחייבת שלא ניתן יום אחד להכחיד אותן, אבל כדי לעשות זאת אנחנו צריכים להבין מול מה אנחנו מתמודדים".
ציורי קיר שנתונים לפרשנות
איך בכלל יוצאים לחקור אם היו מלחמות בתקופה הפרה-היסטורית? ארכיאולוגים מחפשים ארבעה סוגים של עדויות: ציורי מערות, כלי נשק, מבנה של יישובים ושלדים.
מערת Pech Merle בצרפת, שריד מלפני 25 אלף שנה, נמצאת במוקד הוויכוח. יש מי שרואים בציורים בה חרבות הננעצות באנשים, עדות למלחמה, ויש מי שטוענים כי חלק מהדמויות הן גם בעלות זנב, ולכן אולי מדובר באלים ולא בבני אדם. כמו כן, הם טוענים, אולי אלה לא חרבות אלא קווים שנועדו לציין כוחות הנובעים מן האל. מהתקופה החקלאית מופיעות מלחמות בציורים באופן ברור הרבה יותר.
גם על כלי הנשק עצמם יש ויכוח. אלות מסוגים שונים נחשבות על ידי חוקרים מסוימים עדות ברורה למלחמה, בעוד שאחרים רואים בהן כלי שתפקידו להתמודד עם חיות טרף או עם מפגע בודד שיופיע מולנו, ולא ללחימה של קבוצה נגד קבוצה.
רמזים נוספים ניתן לחפש ולמצוא במבנה הערים. יישוב שנמצא במקום אסטרטגי לתצפית או מוגן מכמה כיוונים על ידי גבולות טבעיים יכול להיות סימן לחברה שחששה ממלחמה, במיוחד אם היה בסביבה מקום עם נגישות רבה יותר למשאבים ובכל זאת מקימי היישוב העדיפו את המקום המוגן.
חוקרים התומכים בגישה שמלחמות התפתחו מאוחר מראים שעד לרגע מסוים בהיסטוריה כפרים נבנו כאוסף של בתים לא מאוד קרובים אלה לאה, במישורים פתוחים. בהדרגה, חברות עברו להתגורר בצמידות גדולה יותר והקיפו את יישוביהן בסוגים שונים של חומות. טענת הנגד היא שיכול להיות שהמלחמות תמיד היו אבל אסטרטגיות ההתגוננות התפתחו כאשר החברות גדלו והתפתחו.
לבסוף, ישנם השלדים עצמם. ישנה הסכמה שחלקם נושאים סימנים ברורים למוות אלים. ואולם, גם אם מוצאים עדות לרצח, כלומר לתמותה מפציעה בגיל צעיר שלא נראית כמו פציעה מתאונה או מהתקפה של בעל חיים, עדיין לא לגמרי ברור שהרצח הזה הוא מלחמה. רצח היה כנראה קיים מאז ומתמיד, אבל השאלה אם היה קיים באופן מאורגן בין שתי קבוצות.
ברגע שמלחמה מתחילה, קשה להפסיק אותה
לפחות על אירוע אחד החוקרים מסכימים: סביב שנת ה־12000 לספירה התרחש בעמק הנילוס שבצפון סודן משהו שדומה למלחמה או לפחות רצח אלים של מספר רב של אנשים. נראה שבאזור זה היה תחילה שפע של מזון שמשך אליו כמה קבוצות של ציידים־לקטים, אך עם הזמן כמות המזון ירדה וכנראה התחיל קונפליקט. אבל אתרים רבים מאותה תקופה לא כוללים ממצאים כאלה.
החומות הראשונות המקיפות כפרים מופיעות סביב שנת 9000 לפני הספירה, באזור החידקל. סביב 3500־3800 לפני הספירה, יצאו שבטים מהחידקל לכיוון אזור שהיום הוא החלק האסיאתי של טורקיה. זוהי עדות ראשונה למקרה שבו יישוב קיים נכבש על ידי בני קבוצה אחרת מזו שהקימה אותו והתגוררה בו. כנראה בשלב הזה, שנחשב גם לתחילתה של ההיסטוריה, מלחמות היו כבר נפוצות.
פרופ' בריאן פרגסון, פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רוטגרס בארה"ב, טען במאמר שפורסם ב־2018 ב־Scientific American כי "בספרות המחקרית יש הטיה לטובת הצדדים המנסים להוכיח כי מלחמה הייתה מאז ומתמיד, משום שכל עדות למלחמה בתקופה הפרה-היסטורית מיד נחגגת ועולה לכותרות. אבל אם אנחנו מסתכלים על כל התמונה, ועל אתרים ארכיאולוגיים רבים שבהם שוב ושוב לא מוצאים שום סימן למלחמה, התמונה נראית אחרת. מלחמות לא נראות נפוצות מאוד בתקופה זו, ובהחלט נראה כי הן מתחילות להופיע בהדרגה".
לטענתו, בכל הלבנט, מסיני ועד דרום לבנון וסוריה, אין בכלל עדויות משכנעות לקיומן של מלחמות עד שנת 3000 לפני הספירה לערך. ביפן, כמעט אין עדויות למוות אלים בכלל, מהימים הראשונים שבהם מופיעים שם בני אדם, מ־13000 לפני הספירה לערך ועד 800 לפני הספירה, וגם שם הופעת העדויות למלחמה תואמת את התפתחות החקלאות.
"גם בחברות הקדומות הללו היו תקופות של מחסור במשאבים ותמריצים לצאת למלחמה", טוען פרגסון. "אבל היו להם גם קשרי מסחר וקשרי משפחה בין הקבוצות השונות, שיתופי פעולה בציד וחלוקת מזון, ולפעמים יחידים עברו בין הקבוצות". עם זאת, לדבריו ברגע שמלחמה מתחילה יש לה נטייה להתפתח. מי שמרגיש מאוים יגיב בסגירות ובאלימות.
יש עדויות שבתרבויות חקלאיות שקטות, שהותקפו לפתע על ידי שבטים נודדים וכובשים מבחוץ, המשיכו המלחמות גם מאוחר יותר, בין השבטים המקומיים לבין עצמם־שבטים שקודם לכן חיו בשלווה יחסית. ועם הזמן, החברות שמורגלות במלחמה, מתחילות להיות בנויות באופן שמתגמל את ההשתתפות במלחמה.
"מלחמה היא המצאה, לא הכרח"
אם מבנים מורכבים של תרבות וכניסת החקלאות ויישובי הקבע לתמונה הם שהובילו למלחמות, מה קורה בשבטי ציידים־לקטים היום? קשה להסיק לגביהם מסקנות גורפות, גם משום שיש הרבה שבטים שלכל אחד מהם המבנה וההיסטוריה שלו, וגם משום שרובם דומים לחברות מתקופת החקלאות יותר מאשר לאדם הפרה־היסטורי. יש להם יישובי קבע, היררכיה וחלוקה ברורה של משאבים, וגם פוליטיקה. הקבוצות הללו גם מאוימות מבחוץ.
מלחמות מדממות בין שבטים מצפון מערב אלסקה הובאו כעדות לכך שמלחמות קיימות גם במבנה השבטי, אך לדברי פרגסון, ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על סימנ ים ראשונים למלחמות ביניהם רק ב־400־700 לפני הספירה, ככל הנראה כאשר הגיעו לאזור מהגרים מאסיה - אזור שבו מלחמות כבר היו פופולריות באותה תקופה.
ב־1200 לספירה, תנאי אקלים טובים הובילו להיווצרות חברות יותר צפופות ויושבות־קבע באזורים הללו, בעלות קשרי מסחר ענפים עם תרבויות אחרות, ובהדרגה מלחמות הפכו נפוצות יותר. אבל המאבקים המדממים מאוד בין השבטים במאה ה־19, שאותם נוהגים החוקרים להביא כעדות להיסטוריית המלחמות, הגיעו יחד עם התפתחות של רשת מסחר מאסיבית שלהם מול רוסיה. השבטים הפכו הרבה יותר טריטוריאליים ובעלי זהות ממורכזת ומוגדרת.
האנתרופולוגית מרגרט מיד, שחקרה בתחילת המאה ה־20 שבטים שהיה להם קודם לכן מגע מועט בלבד עם חברות מתועשות, טענה כי "מלחמה היא המצאה, לא הכרח".
לדבריה, "ישנם שבטים שבתרבות שלהם מלחמה היא הכרחית, אפילו רצויה. ישנם שבטים אחרים שהתרבות שלהם היא שוחרת שלום יותר, אך הם מכירים את המלחמה ומוצאים את עצמם מתגוננים מפניה. לעומת זאת ישנם שבטים שלא ממש מכירים ברעיון של מלחמה. זה קצת כמו הרעיון של דו־קרב. אנשים מתרבות שאין בה הרעיון של דו־קרב לא קמים בבוקר ומחליטים לערוך דו־קרב... אם אנחנו רוצים להפסיק את המלחמות, עלינו להבין את הפגמים בהמצאה הקודמת, וגם להמציא דרך חדשה לפתור אותן בעיות".