מטווח ירי. מספר נושאי הנשק עתיד לשלש את עצמו / צילום: Reuters, Ilia Yefimovich
"כדי לשמור על ביטחונם של הקטנים לא תתאפשר כניסת בני נוער" קוראות האותיות הצבעוניות על שלט גדול שתלוי בגמ'בורי ברמלה. מתחת לשלט מונח רובה M16. לצדו אמא. מולה שתי ילדות. האחת בוהה ממושכות, מהופנטת. לא ברור אם באם או בנשק שלצדה. בכניסה לקורס הכנה ללידה במרכז הארץ ישנם כבר כמה שבועות שני נשקים ארוכים. אחד ההורים גם נושא אקדח. אישה בחודש התשיעי להריונה מנסה להתעלם ממנו בין נשימה לנשימה. אמרו לה שזה מפריע לאוקסיטוצין להשתחרר. לפעמים זה מצליח. רוב הזמן לא.
● WSJ | חמאס היה זקוק לדרך חדשה להעביר כספים מאיראן. הוא מצא אותה בקריפטו
● ראיון | "כל עוד לארגוני הטרור יש חמצן כלכלי, והעולם לא נאבק בזה, הם ימשיכו לנשום"
● "הרווחתי את מעמדי ביושר. זה שובר שכל פעם מצפים ממני להוכיח נאמנות"
בגינה בעמק יזרעאל אבא מחליף חיתול לתינוק בן חודשים ספורים כשאקדח מציץ ממכנסיו. בצפון הישן של תל אביב, אדם חוצה את מעבר החצייה בשעת לילה כשעל כתפו השמאלית תלוי נשקו. בידו הימנית הוא נושא תיק קטן עם אוזני כלב. "זה של הבת שלי", הוא מפטיר, חצי מתנצל חצי מתגונן. "גם הביתה צריך לחזור לפעמים". ויש נשק גם ליד בית הספר. במכולת. במרפאה השכונתית. ואל המקלט השכן יורד עם נשק. ויש גם נשק במשרד. וכבר קצת שכחנו איך נראו החיים שלנו ללא כלי הנשק, ורק חודש עבר. כולם גם נהיו פתאום מומחים המבדילים בין סוגים שונים של אקדחים.
החרדה העמוקה שהולידו אירועי 7 באוקטובר, עם הזוועות שהתחוללו במהלכם וההבנה שכל אדם יכול להיקלע, בתוך ביתו שלו, לכזו קטסטרופה, מבלי שכוחות הביטחון יבואו לעזרתו, הציפו את הרחובות בכלי נשק. שבוע לתוך הלחימה כבר עברו בכנסת תקנות המקלות באופן משמעותי את הקריטריונים לנשיאת נשק, ועל פי הערכות, בעתיד הקרוב מספר כלי נשק הפרטיים ישלש את עצמו - מ־160 אלף כיום לתוספת של 300 אלף למאגר. נכון להיום, מאז השבת השחורה, הוגשו כ־225 אלף בקשות לרישיון לנשק. ועוד לא דיברנו על כיתות הכוננות ועל החיילים שיחזרו הביתה עם נשק מהצבא. ברדיו כבר קוראים מדי שעה לאנשים לבקש רישיון לנשק במסגרת קמפיין של המשרד לביטחון לאומי המכונה "ישראל מתחמשת".
על פי מחירים שמפורסמים ברשת, מחירי האקדחים בישראל נעים, ככלל, בין כ-1,200 שקל ל-5,000, כתלות בסוג האקדח ובמצבו, קרי אם הוא חדש או משומש. מחירו של אקדח גלוק 19 חדש למשל, ינוע ככלל בין 5,000 ל-3,800 שקל, ואילו משומש ינוע בין ינוע בין 2,300 ל-3,800 שקל. מחירו של אקדח גלוק 43 ינוע ככלל בין 3,800 שקל ל-4,500 שקל, ואילו מחירו של אקדח משומש כזה 3,000 שקל.
אבל האם זה מה שיהפוך את החיים שלנו לבטוחים יותר או דווקא להפך? האם יש דרך לוודא שהם לא ישמשו למטרות הלא נכונות?
"על פי מחקרים, הימצאותו של נשק בבית מעלה את הסיכון לאירועי ירי פי שלושה עד חמישה", אומרת נציגת "האקדח על שולחן המטבח", קואליציה של ארגוני חברה אזרחית הפועלים נגד הקלות במתן רישיונות נשק. לכתבה זו היא חששה להתראיין בשמה, שכן הקואליציה סופגת איומים רבים בשל פעילותה. "עמדתם של אנשי המקצוע, בישראל ובעולם, היא שנשק בידי אזרחים הוא דבר מסוכן. צר לי להגיד, אבל אנחנו בקואליציה כבר צופות את הטבח הבא, כמו בארה"ב".
למי מותר להחזיק נשק
בישראל לאדם מותר להחזיק בנשק בכפוף לקריטריונים הבאים: אם הוא חלק מכוחות הביטחון, חייל או שוטר למשל, חבר בכיתת כוננות, עובד בעבודה המחייבת אחזקת נשק, דוגמת אבטחה, או בעל רישיון לנשק פרטי ממשטרת ישראל. לאורך השנים, לגבי כל אחת מהפונקציות האלה עלתה שורה של שאלות.
כך למשל עלתה השאלה אם חיילים יוכלו לשוב לביתם עם נשק. בעבר התשובה לכך הייתה מובנת מאליה. כיום נשקים רבים נגנבים ומתגלגלים לידיים עוינות, דוגמת ארגוני טרור ופשיעה. דיון אחר עסק בשאלה זו בנוגע למאבטחים, זאת לנוכח מקרי רצח של בנות הזוג שלהם, ילדיהם או אנשים שנקרו בדרכם. וישנה גם שאלת הנשקים הפרטיים, אותם מחזיקים אנשים מי מטעמי ביטחון אישי ומי כתחביב.
ב-1949 כנסת ישראל חוקקה את חוק כלי הירייה שקבע כי אחזקת נשק תלויה ברישיון. בשונה מארה"ב, שם בהתאם לחוקה יש לאזרחים זכות לשאת נשק, בישראל הכלל הוא שהמדינה, ורק היא, מחליטה אם תוכל להחזיק נשק וגם מטילה על כך מגבלות.
השאלה לא הייתה "אם" אלא "מי" - ובהמשך לכך כמה נשקים צריכים להימצא במרחב. כי ברור, למשל, שכלל שלפיו כל הגברים מעל גיל 21 יכולים לשאת נשק מגדיל משמעותית את כלי הנשק במרחב, ביחס לכלל שלפיו רק גברים בקבוצת הגיל הזאת ששירתו ביחידות מיוחדות בצה"ל יכולים לשאת אותו.
לאורך השנים שאלת ה"מי" וה"כמה" הושבה בצורות שונות, והיא נפרטה לשני נדבכים: תנאי סף (כמו גיל ומצב בריאותי) וקריטריונים, המכונים תבחינים. כדי לקבל רישיון לנשק צריך לעמוד בשני הנדבכים הללו.
אין מדינה שתגן על הערבים
ב־1996 פורסמו לראשונה התבחינים המדוברים. הם פורסמו כהנחיות מנהליות של המשרד לביטחון פנים, ובין היתר נכללו בהם מורי דרך מוסמכים בעלי רישיון תקף, שוטרים בהווה או כאלה ששירתו בשירות קבע במשטרה למשך שנתיים לפחות וכן כבאים פעילים שנדרשו לעמוד בתנאים מסוימים.
ב־2014, בעקבות ההסלמה במצב הביטחוני, הורחבו התבחינים. שנה לאחר מכן הם הורחבו שוב, וכללו בין היתר "שירות ביחידה מיוחדת בכוחות הביטחון". ב־2018 הם הורחבו פעם נוספת, וכללו גם לוחמי עבר שעברו טירונות "רובאי 07". הוחלט אז גם לאפשר למאבטחים לשאת נשק לא רק במהלך עבודתם. ההחלטה הזאת, שעברה כהוראת שעה זמנית, עוררה דיון ציבורי והגיעה לבג"ץ. במהלך הדיון בעתירה שהגישה קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" הבהירה נציגת היועץ המשפטי דאז אביחי מנדלבליט שכל הקריטריונים האלה יחוקקו כתקנות עד סוף מושב הקיץ של שנת 2022.
בינתיים הממשלה נפלה. טיוטת התקנות עברה ידיים, וביולי האחרון פרסם המשרד, היום המשרד לביטחון לאומי, טיוטת תקנות להרחבת התבחינים. אלא שאז יצאו לפגרה, ועמה גם הגיעו זוועות אוקטובר. אוזלת ידם של כוחות הביטחון ביממה הראשונה למלחמה והפקרת אנשי הדרום לגורלם הנורא פגשו חרדה כלל־ארצית - והובילה אנשים רבים, אזרחים ואזרחיות נורמטיביים, לבקש לראשונה בחייהם לשאת נשק.
"אנשים רוכשים נשק כשהם חשים שחייהם בסכנה", מסביר פרופ' באדי חסייסי, ראש המכון לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. "כשבדקו מדוע החברה הערבית צברה נשק, אחת התשובות הייתה שהערבים הרגישו שאין מדינה שתגן עליהם. הם אמרו: טוב, מישהו ירה עליי היום, מה אני אעשה? אני אקנה נשק". חסייסי אומר שהנשק לא רק מספק תחושת ביטחון, אלא לפעמים משמש ככלי הגנה. "כבר היו כבר מקרים בישראל שבהם מחבלים נוטרלו בידי עוברי אורח. אם לא היה נשק, המחבל היה ממשיך לקצור אנשים. אזרחים יכולים להיות כוח עזר חשוב מאוד".
שינוי רגולטורי מרחיק לכת
וכך, אחרי 7 באוקטובר, גבר הביקוש לנשק. בינואר, לאחר הטבח בבית הכנסת בשכונת נווה יעקב בירושלים, הכריז השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שהוא יטפל בנושא הרישיונות. עכשיו היה צריך רק לקחת את טיוטת התקנות מיולי, להסיר מהן קצת אבק אזהרות של ארגוני חברה אזרחית - ולהעביר.
בהתאם לתקנות החדשות, שעברו בדיון אחד מרוכז בכנסת ב־15 באוקטובר, יהיו זכאים לרישיונות נשק גם מי שהשלימו שנה אחת של שירות סדיר כלוחמים, או שנתיים שירות סדיר עבור מי שלא לחם. כך גם ביחס לאזרחים ישראלים מעל גיל 27 שלא שירתו בצה"ל וכן תושבי קבע מעל גיל 45. כל אלה תקפים בתנאי שמבקשי הרישיון מתגוררים, עובדים או לומדים במקומות שהמשטרה קבעה שמצדיקים נשיאת נשק פרטי. אשר לנשים, הותר להן לשאת נשק גם אם השלימו שנה אחת של שירות סדיר או שירות לאומי־אזרחי. "מתוך 100% מחזיקי רישיונות לכלי ירייה הנשים מהוות כיום בין 2% ל־3%", הסביר בוועדה ישראל אבישר, מנהל אגף רישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. "הייתה פה החלטת שר שמטרתה לייצר הקלה מתקנת. לכן כללנו נשים, כולל כאלה שעשו שירות לאומי".
התקנות האמורות לא הותקנו כהוראת שעה, כלומר כזו המגבילה אותן מראש לתקופה מסוימת, אף שזה היה התנאי שהציבה מחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט פלילי) במשרד המשפטים כדי לאשר אותן. הלחץ שהפעילו חברי הכנסת הוביל לקביעת מנגנון קבוע, אף שמדובר בשינוי רגולטורי מרחיק לכת, שעבר כאמור בדיון אחד בלבד. "גם אני נכנסתי לדיון הזה הבוקר בידיעה שאני יוצא מפה עם הוראת שעה. והשאלה שלי לעצמי הייתה לכמה זמן?", אמר יו"ר הוועדה ח"כ צביקה פוגל רגע לפני שנחתם הדיון. "נדמה לי שהצעד הנכון, בסופו של דבר, הוא לתקן את התקנות כהוראת קבע". כך היה.
נדרשים מנגנוני מעקב ודיווח
כדאי להבין מהן ההשלכות הפוטנציאליות של ריבוי הנשקים. הנחת היסוד של כל קרימינולוג מצוי, אומר חסייסי, היא שכשיש יותר נשק - יש יותר אירועי ירי, שהנפגעים מהם האנשים הקרובים ליורה. סכסוכים שהיו מסתיימים בעבר במכות יבשות נגמרים כעת בירי, וירי, בניגוד לאגרוף, הורג. מספיק להסתכל על ארה"ב כדי לראות מה עושות כמויות של נשק, ובישראל, הוא מסביר, יש לנו גם ניסוי מעבדה הום מייד. "לאוכלוסייה הערבית תמיד היה ייצוג יתר בעבירות אלימות. המגמה הזאת נצפתה עוד בשנות השמונים ולאורך שנות התשעים, אבל סך אירועי הרצח לא היו גבוהים במיוחד", הוא מבהיר.
לטענתו, החל מ־2005, כשביישובים הערביים החלו לצבור נשקים, נרשמו גם מקרי ירי רבים. "יותר מ־90% מאירועי הירי בישראל מתרחשים בחברה הערבית. מאז שנכנסו הנשקים, גם הרציחות עלו במאות אחוזים". העלייה הזאת, הוא מדגיש, אינה נגזרת מדמוגרפיה. היא חריגה. המספר, הוא מוסיף, הושלש בתוך כמה שנים. "זה אומר שלנשק יש קורלציה לעבירות ירי. אבל האם זו הסיבה היחידה? לא ברור".
חסייסי אומר שהתשובה לשאלה אם הנשק ישרת מטרות שליליות נגזרת משלושה משתנים: הפרופיל של נושא הנשק, המוטיבציה שמאחורי אחזקת הנשק וההקשר שבו ניתן, או במילים אחרות - האם אני חלק מקבוצה שמחויבת לנורמות מסוימות ויש לה אחריות, או שאני זאב בודד? "הרבה צעירים בישראל נושאים נשק צבאי, ועם זאת, אנחנו לא שומעים על חיילים שיורים ברחובות בסופי שבוע. חלק מזה זה הסוציאליזציה: הנשק הוא לא רכוש פרטי שלך, אלא משהו שניתן לך בהקשר רחב יותר, קבוצתי, והוא מפוקח". לדבריו, אם כיתות הכוננות יאמצו מודלים סמי־צבאיים בחסות המשטרה, זה עשוי להפחית את הסיכון שנשקף מהן לציבור.
"אם יזמינו אנשים לאימונים ותדרוכים הם ירגישו חלק מקבוצה. זה שונה מאדם שהולך לבד ומגיש בקשה ולא חייב שום דבר לאף אחד. זה רק הוא, האקדח והמחשבות שלו. צריך להבהיר לאנשים שנשק הוא אחריות גדולה. אם רוצים אותה, אין בעיה. אבל אז צריך לדעת שהיא באה עם דרישות גבוהות".
בהמשך לזה מעלה חסייסי את סוגיית הפיקוח על הנשקים שנושאים אנשים פרטיים. תשובת המשרד לביטחון לאומי לבקשת חופש מידע שהעלתה קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" ביולי האחרון גילתה שאין עליהם פיקוח, משעה שניתן הרישיון. וכך נכתב: "האגף לרישוי ופיקוח כלי ירייה אינו מבצע פיקוח על כלי נשק ועל נושאי נשק פרטיים, אלא רק על על נושאי נשק 'ארגוני'. עוד עולה מתשובת המשרד כי לא מתקבלים כלל דיווחים ממשרד הרווחה. למעשה, הוא אינו סמכות באירוע הזה. יצוין כי סוגיית התיאום הבין משרדי ושילובם של כלל הגורמים הרלוונטיים על מנת למנוע מקרים של אלימות במשפחה והתאבדויות בני נוער, היא הדבר שהכי מטריד את רשות האסדרה. כל זה נעשה ללא היוועצות עימה, כנדרש בחוק.
"אפשר לייצר מנגוני מעקב ודיווח", טוען חסייסי, "כמו לעקוב אחר שינויים בסטטוס הפלילי והרווחתי של האדם, לעקוב אחרי מקרי אלימות במשפחה, לעקוב אחר התפתחויות פסיכיאטריות, לשקול הגשת תסקירי מסוכנות. זה לא אומר שניקח את הנשק מכל מי שרוצה להתגרש, אבל שכן נוכל לשקול את האפשרות הזאת לתקופה מסוימת. נחזיר את הנשק כשהמסוכנות, אם קיימת כזו, תרד".
הדברים של חסייסי עולים בקנה אחד עם המלצות ועדת רונן, הוועדה הציבורית לבדיקת הליך קבלת רישיון לכלי ירייה, שפרסמה את מסקנותיה ביוני 2020. בדוח בן 118 עמודים צוינה נחיצותו של מידע ממשרד הרווחה ומהביטוח הלאומי בנוגע לכל בעל רישיון לנשק. כמו כן, מלאכת הפיקוח הסדירה של המשרד לביטחון לאומי זכתה לביקורת חריפה: "עיקר הליקויים בא לידי ביטוי בתחום הפיקוח והבקרה. תחום זה הוא אחד התפקידים המרכזיים של האגף, ונכון להיום הוא אינו מקצועי, אינו אפקטיבי ונטול יכולות וסמכויות. גם החלוקה בין האחריות המקצועית לאחריות הניהולית אינה תורמת לתפקוד המערך".
מהדוח עלה כי ישנם רק שישה מפקחים מחוזיים מטעם המשרד. לדברי קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", גם כשהתווספו עשרות תקנים לאגף לרישוי כלי ירייה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, איש מהם לא נווט לתפקידי פיקוח, אלא רק לייעול הליכי מתן הרישיון.
פרט לסוגיית היעדר הפיקוח, היא מוטרדת מאוד מהעובדה שהתקנות יובילו לחימוש אינטיסיבי של המרחב, מבלי שיושמו המלצות ועדת רונן. "אנחנו מבינות את הבהלה שבה נתון הציבור כרגע. ועם זאת, הפתרון הוא באחריות המדינה. היא שצריכה להחזיר לאזרחים את האמון במשטרה ובצבא. מתן נשק לאזרחים ללא בדיקה מעמיקה של ההשלכות המגדריות - למשל, כיצד זה משפיע על אישה שיודעת שבכל רגע אפשר לשלוף עליה אקדח - הוא פתרון מסוכן מאוד". היא מזכירה גם את דוחות מבקר המדינה שבהם צוין במפורש כי מספר גבוה של כלי נשק במרחב האזרחי זולג לארגוני פשיעה.
ומלבד כל אלה עולות שאלות רחבות יותר הנוגעות לקשר שבין המדינה לאזרח. "אפשר להמשיג את הנושא הזה בצורה יותר תיאורטית - המשמעות של חברה חמושה", אומר פרופ' אדם שנער, מומחה למשפט חוקתי באוניברסיטת רייכמן. "אנחנו מעבירים למדינה את הסמכות לשמור על הסדר והביטחון, אבל גם על הזכויות שלנו. כשאנחנו מוסרים כוח למדינה, זה מתוך ציפייה שהכוח יופעל על פי קריטריונים מסוימים. החשש הוא שכשאתה מעביר כוח לאזרחים, ואתה עושה את זה מבלי להעביר איתם את השירות הציבורי, את התקש"יר, את הקוד האתי - אתה מעביר את האלימות בלי המנגנונים המרסנים שלה. ויש גם את החשש שהזכויות שלנו לא יישמרו, או לא יישמרו באופן שוויוני".
שנער טוען שבפעולה הזאת, מתן נשק לאזרחים, ישנו אלמנט של הפרטה, הנוגעת בנימים שהפריעו לשופטי בית המשפט העליון בתיק שעסק בבית הסוהר הפרטי. "המהלך הזה מסיר אחריות מהמדינה. היא יכולה הייתה לומר - נקים תחנות משטרה ונאייש תקנים של שוטרים - אבל במקום זה היא מחמשת אזרחים. זה מחלל את המדינה, כלומר הופך אותה לחלולה יותר".
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "עמדת הגורמים המשפטיים היתה כי נכון לאשר את התקנות במתכונת של הוראת שעה, על מנת לבחון את השלכות הרוחב ואת הסיכון הפוטנציאלי שבהרחבת התבחינים לנשיאת נשק לאזרחים. על אף האמור, הוועדה קיימה הצבעה והחליטה לאשר את התקנות כהוראת קבע".
מהמשרד לביטחון לאומי לא נמסרה תגובה.