מטעמים של שולה. ''כבר מתכננת לארח קבוצות בבית של הבת בהושעיה'' / צילום: אנטולי מיכאלו
העסק: "ממולאים, סלטים, סיפור אישי וקטעי חזנות"
את שולה גלעדי, הסטוריטלרית הכי מרתקת שפגשתי, הכרתי לפני שנים רבות כשהתארחתי בביתה שעל גבול לבנון. עד היום אני נוצרת על לשוני את טעמי מאכליה, וזוכרת את הסיפורים המרתקים שהפליאה לספר לאורחיה.
● עינב לוי נאלצה לעצור את העסק בנתיבות בגלל המצב. עכשיו היא מתחילה מחדש, קצת אחרת
● להדס הייתה מבשלה בדרום, היום היא נודדת עם הבירה בין בתים
שולה התחילה את דרכה בכלל גננת, אך ב־2013 החליטה לפתוח את ביתה במושב שתולה לקבוצות שבאו מכל קצות הארץ לטעום את האוכל הכורדי המופלא שבישלה, בשילוב סיפורה האישי, אותו היא מספרת ברגש ובזקיפות קומה. ומי ששומע את סיפור חייה מבין שהשמים במקרה שלה הם תחילת הגבול.
"אני בנאדם שכותב את חלומותיו", היא מצהירה, "ובשנים שבהן עוד עבדתי כגננת כתבתי ומחקתי את החזון האישי שלי, עד שנשארו שלושה דברים: אנשים, מטבח וסיפור. חיברתי בין שלוש האהבות שלי והקמתי את שולה משתולה - אירוח ביתי לקבוצות. מהר מאד הבנתי שלא מספיק להביא קבוצות לקצה המדינה רק בשביל אוכל, טוב ככל שיהיה. הבנתי שאני חייבת לגעת בחמשת החושים, ואז מתרחש הקסם. העסק שלי גדל במהירות בגלל שאני מספקת חוויה שהיא מעבר לאוכל, ובתקופות השיא היו אצלי 15 קבוצות בחודש, כל אחת כ־40 איש. אני מגישה ארוחה כורדית מלאה - ממולאים, סלטים ומנות מיוחדות. אנשים שומעים את הסיפור האישי שלי, אוכלים ואני מקנחת בשירה ובקטע חזנות".
7 באוקטובר: ״שתולה היא יישוב גדר. אבל אף פעם לא היה ככה"
"בשבת שבה פרצה המלחמה לא הייתי בבית", מספרת גלעדי. "יום קודם לכן היה טקס בלטרון במלאות 50 שנה למלחמת יום כיפור. בעלי ז"ל היה מהראשונים שצלחו את התעלה, והייתי בטקס עם כל הנכדים שלי, שבאו לשמוע על סבא שלהם. אחרי הטקס נסעתי להתארח אצל בתי במושב הושעיה, ליד צומת המוביל.
"כבר בשבת בבוקר הבנתי שמדובר באירוע חריג. הילדים ניסו לשכנע אותי שנחזור הביתה בקרוב, אבל ידעתי שהפעם זה לא יקרה מהר. שתולה היא יישוב גדר, ומרבית התושבים התפנו כבר באותו היום, למרות שהפינוי הרשמי היה רק כעבור שבוע. אני מתגוררת שם 54 שנים, ובשנייה שקרה מה שקרה הבנתי שהפעם נדרשים סבלנות ואורך רוח".
קונספציה ושברה: "הלכתי לאורך החומה וראיתי מחבלים"
"בשתולה יש חומה מצוירת שלאורכה אני עושה הליכות מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד הרגשתי בטוחה, גם בימים של מתיחות בגבול הצפון. בשנה האחרונה הפסקתי. ראיתי בעיניים שלי את המחבלים ולראשונה באמת פחדתי. דיברתי עם אנשי הצבא, והסברתי להם שזה לא הגיוני ולא דומה לשום דבר שהכרנו בעבר. לראשונה, בכל השנים שבהן אני חיה בשתולה, התחלתי לחשוש ממה שעומד לקרות ואכן קרה הגרוע מכול. נהגתי לחשוב שאף אחד לא יכול על צה"ל, היום אני כבר לא מזלזלת בצד השני. אבל חשוב לי באותה נשימה להגיד שיש לי את כל הסבלנות ואת כל הציונות לחכות למענה הולם שיאפשר לנו לחזור הביתה בבטחה. אני סומכת במאת האחוזים על הצבא ועל המדינה שיעשו הכול למען המטרה".
הפרק החדש: "התחלתי מחדש בקטן. בלי עשייה אני לא קיימת"
"אני למודת משברים, ויודעת שהצליל הראשון שנודם במקרים כאלה הוא התיירות. כשפרצה המלחמה, בוטלו לי בתוך שבוע כל 12 אירועי נובמבר, ובתוך חודש אלה של דצמבר. מובן שאין לי מושג מה יקרה בינואר ואילך. נפל לי האסימון שנדרשת כאן סבלנות והתאמה למציאות החדשה.
"אני מכירה את זה מהקורונה, אז התארגנתי על משלוחים. הפעם המציאות שונה בתכלית, כי אני לא בבית. אחרי כמה שבועות של מחשבה, הבנתי שהעסק שלי הוא שולה משתולה, אני העסק, גם כשאני לא במקום הפיזי שלי, ולכן השינוי שעשיתי הוא 'שולה משתולה מהושעיה'.
"הדבר הראשון שהייתי צריכה להתארגן עליו הוא תשתית, במקרה שלי מטבח גדול. אחד התושבים המקסימים ביישוב השכיר לי את המטבח של העסק שלו, שכרגע לא פעיל. התחלתי מחדש בקטן. בשלב ראשון הכנתי תפריט אוכל לארוחות שבת שאנשים באים לקחת - קציצות, ממולאים, דגים, קובה, קוסקוס וסלטים. בהמשך אני מתכוונת להגדיל את הכמויות כדי לאפשר גם ליישובים שסביבי לבוא ולקחת אוכל. מלבד זאת, אני מתחילה לחשוב על אירוח הקבוצות בבית של הבת שלי בהושעיה ואולי אצל אחותי בעמק בית שאן. אני מאמינה שאין מה לפחד, אני משקיעה, מגששת ומתקדמת. מקסימום זה יצליח. בלי עשייה אני לא קיימת.
חשבון האינסטגרם של חגית אברון