כנס המפלגה הקומוניסטית הסינית בבייג'ינג, 2012. משחקת על פי הכללים שלה / צילום: ויקיפדיה
צ'נסלור הוא עיתונאי, סופר והיסטוריון כלכלי בריטי
ערב כניסתה של סין לארגון הסחר העולמי ב־2001, מהלך שהפך אותה במהירות ליצואנית מספר אחת בעולם, אמר הנשיא ביל קלינטון ש"על ידי הצטרפות ל־WTO, ארגון הסחר העולמי, סין מסכימה לייבא את אחד הערכים הכי חשובים בדמוקרטיה - חירות כלכלית".
● ביקורת על הספר "אילון מאסק": תזוז מהר, תפוצץ דברים
● כיצד ההמצאות הגדולות האלה שינו את העולם: חמישה ספרים שכדאי לקרוא
●ראיון| "אני אוהב אתכם": הסופר הפופולרי ביותר ביוון מתייצב לצד ישראל
החירות החדשה הזו, בתורה, טען נשיא ארצות הברית, תגרום לעם הסיני לדרוש יותר התחשבות באופן בו הוא נמשל. שווקים חופשיים ודמוקרטיה אמורים להיות בלתי ניתנים להפרדה. אך לא כך התגלגלו הדברים.
הצרה היא שלאחר שהצטרפה ל"סדר הבינלאומי מבוסס הכללים", בחרה סין לשחק על פי הכללים שלה: לעשות מניפולציות במטבע הסיני, יואן, כדי להגדיל את הייצוא; לספק לחברות מקומיות סובסידיות נסתרות; לדרוש מחברות מערביות לשתף טכנולוגיה בתמורה לגישה לשוק הסיני; לרכוש חברות זרות, תוך כדי מניעה מזרים לשלוט בחברות סיניות, מתחום התקשורת והסלולר למשל. נראה היה שקובעי המדיניות במערב העלימו עין מהתנהגות זו ונתנו לסין יתרון תחרותי.
הקווים האדומים של בייג'ינג
בת'ני אלן, המסקרת את סין באתר החדשות האמריקאי "אקסיוס", מתארת בספרה "כללי בייג'ינג" (Beijing Rules) כיצד סין משתמשת בכוחה הכלכלי כדי להגן על "האינטרסים הקרובים לליבה". במיוחד אלו הגיאופוליטיים: השליטה השנויה במחלוקת שלה בהונג קונג, טיבט ומחוז שינג'יאנג, מולדתם של האויגורים, וכן תביעותיה הטריטוריאליות בים סין הדרומי וגישתה האדנותית כלפי טייוואן. באופן נרחב יותר, כמובן, ישנו גם המונופול של המפלגה הקומוניסטית הסינית על השררה הפוליטית.
אלן מתארת מה קרה למדינות וחברות שהעזו לחצות את הקווים האדומים של בייג'ינג. לאחר שוועדת הנובל הנורבגית העניקה את הפרס ב־2010 לאסיר הפוליטי ומתנגד המשטר הסיני, ליו שיאובו, סין חסמה את ייבוא דגי סלמון מנורבגיה.
ב־2019, חברת התעופה Cathay Pacific מהונג קונג הוזהרה שעובדים שיפגינו "התנהגות רדיקלית מדי", כלומר, תומכי התנועה לדמוקרטיה בהונג קונג, לא יורשו להיכנס למרחב האווירי הסיני.
שיחה עם בת'ני אלן, מחברת הספר "כללי בייג'ינג"
שנתיים אחרי, נייקי ו-H&M ניצבו בפני חרם סיני, לאחר ששתי החברות הביעו חשש בנוגע לשימוש בעובדי כפייה במפעלי הכותנה בשינג’יאנג. לצעדים כאלה הייתה השפעה בריונית, שמנעה מ"אפל", אולפני ה־NBA והוליווד, בין היתר, מלהביע ביקורת גלויה נגד הפרות זכויות אדם בסין.
בייג'ינג רגישה מאוד לביקורת, בעיקר מצד קהילת הגולים הסיניים. היא רוצה שהעולם, כותבת אלן, "יקבל את סמכות השיפוט שלה לגבי סינים הגרים מחוץ לסין", ויבין ש"לבקר את התנהגות הממשלה הסינית זה תמיד הפרה של הריבונות הסינית".
היא מקדישה פרק שלם לניסיונות המזעזעים של סין לצנזר שיחות בזום ולאסוף מידע על משתמשים. היעדים שלה אינם רק אזרחי המדינה, אלא גם תושבים סיניים במדינות זרות.
ב־2019, הממשלה הסינית התירה לזום להמשיך לפעול בסין לאחר שהחברה התחייבה לציית לכללים ולרגולציות של בייג'ינג. על פי אלן, פלטפורמת הווידאו נתנה לרשויות הביטחון הסיניות גישה מיוחדת למערכות שלה. בעקבות כך, דאטה של יותר ממיליון "משתמשים סיניים" עברה משרתים בארצות הברית לשרתים בסין.
המאמצים שסין משקיעה כדי לממש את האינטרסים שלה הם בלתי מגובלים וניתנים לריסון. אלן מתארת כיצד "מחלקת העבודה של החזית המאוחדת", משרד חשאי למחצה של המפלגה הקומוניסטית בסין, שתפקידה לפנות לאנשים שאינם חברי מפלגה, מאלצת ארגונים סיניים במדינות זרות לשרת את מטרותיה של בייג'ינג.
התנאי: לא להכיר בטייוואן
בספרה "קרנות עושר" (Sovereign Funds), זונגיואן זו ליו, עמיתה במועצה ליחסי חוץ, צוות חשיבה אמריקאי המתמחה במדיניות החוץ של ארצות הברית, עוסקת במדיניות הכלכלית הסינית, ומוכיחה כיצד הממשלה משתמשת במשאביה הפיננסיים כדי לקדם את האינטרסים שלה במדינות זרות.
באופן ראוי לציון, סין משתמשת במט"ח שלה כדי לתמוך בקרנות ההשקעה הזרות שבבעלות המדינה. ישנה אמנה, המכונה "עקרונות סנטיאגו", המחייבת קרנות עושר ריבוניות, כמו אלה המופעלות על ידי מדינות נפט עשירות דוגמת ערב הסעודית, לפעול בשקיפות. תאגיד ההשקעות של סין, טוענת ליו, "זינק על ההזדמנות להוכיח שמאחורי החלטות ההשקעה שלו לא עומדים אינטרסים גיאופוליטיים" וחתם על האמנה. בפועל, המחויבות הסינית לאמנה זו היא חלקית. ב־2008, הלוואה שניתנה לקוסטה ריקה על ידי אחת מקרנות ההשקעות הזרות של סין הייתה מותנית בכך שהמדינה ממרכז אמריקה לא תכיר בטייוואן.
במשך שנים רבות ממשלות מערביות היו כל כך להוטות לקבל הון סיני, שהן לא חשבו לאן זה יכול להוביל. ב־2015, דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, פתח את תעשיית האנרגיה הגרעינית הבריטית לחברה סינית, בבעלות המדינה, בשם China General Nuclear. באותה שנה, נמל דרווין באוסטרליה, תחת חוזה חכירה ל־99 שנים, נמכר לחברה סינית. זמן קצר אחרי, חברת רובוטיקה גרמנית בשם Kuka נרכשה על ידי חברה סינית. כשנשאלה על ההשתלטות, השיבה כי גרמניה היא "שוק פתוח להשקעות של חברות, כולל חברות סיניות".
שיחה עם זונגיואן זו ליו, מחברת הספר "קרנות עושר"
המערב לא מודע לפעילויות השליליות
קובעי המדיניות במערב מודעים באופן חלקי לפעילויות השליליות של סין בזירה הבינלאומית. ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, מלקולם טרנבול, היה מודע להן. כבר ב־2017 הוא נשא נאום בו אמר ש"המערכת שלנו לא מבינה את טבע וגודל האיום של סין". שנה אחרי, אוסטרליה מנעה מחברת הסלולר הסינית וואווי (Huawei) גישה לרשת שלה. ארצות הברית ובנות בריתה הלכו בעקבותיה. מגיפת הקורונה חשפה עד כמה סין אינה שותפה אמינה בזירה הבינלאומית, כשזו סיכלה את החקירות של מקור הנגיף ואגרה לעצמה כמויות של ציוד מגן. המגיפה גם חשפה את תלות המערב בציוד רפואי תוצרת סין. מאז מתגבשת ההבנה כי נדרש שינוי בשרשראות האספקה הגלובליות לצד שותפויות אמינות יותר.
לא "כללי בייג'ינג" ולא "קרנות עושר" מכסים את הנושאים באופן שלם. אלן לא עוסקת בנוכחות ההולכת וגדלה של סין באוניברסיטאות המערביות, מביקורי מרצים סיניים ועד שיתופי פעולה לצורכי מחקר עם מוסדות סיניים. ליו לא עוסקת בפעילויות התאגידים הסיניים במדינות זרות, גם לא בתפקיד שמשחק בנק הפיתוח של סין במימון השקעות זרות. ועדיין, שני הספרים מספקים לנו הבנה מעמיקה יותר בנוגע לצורך בריסון סין מחוץ לגבולותיה. "האופציה הגרעינית" היא לסלק את סין מארגון הסחר העולמי. אולי זה משהו ששווה לחשוב עליו.