כ־3,500 איש היו במסיבה ליד רעים בשבת השחורה של אוקטובר, כשבשש וחצי בבוקר נפסקה המוזיקה והחל הגיהינום. חלקם נכנסו למכוניות ונתקעו בפקק ארוך שעליו פשטו המחבלים. חלקם הצליחו לברוח. חלקם נסו לשדות ולמטעים הסמוכים והסתתרו בשיחים ובבורות במשך שעות, כשהמחבלים יורים לכל עבר. כ־350 נרצחו. עשרות נחטפו לעזה. ומאות חולצו בידי אדם אחד.
רמי דוידיאן, משווק דלקים לחקלאים ביישובי העוטף, שמתגורר במושב פטיש הסמוך לאופקים, התעורר באותה השבת בביתו עוד לפני האזעקות הראשונות. הוא לא ידע שהשבת הזאת תהפוך לארבע יממות ארוכות וכואבות, שבמהלכן הוא יציל מאות צעירים מידי המחבלים. רק מאוחר יותר יגלה שגם אחייניתו, אופיר דוידיאן בת ה־18, חיילת ששירתה בבסיס אורים, נרצחה.
האזעקות שהחלו באותו הבוקר, למרות שהיו חריגות, לא הטרידו את דוידיאן. הוא המשיך לשתות קפה. "זה משהו שאנחנו רגילים אליו באזור", הוא מספר. אבל ברבע לשבע קיבל שיחה מחבר, שביקש ממנו לחלץ בן של חבר שלו ממסיבה שמתקיימת באזור. הוא לא חשב פעמיים ונכנס לרכב.
"נחילי ילדים אבודים"
"דהרתי לכיוון נקודת הציון שנתנו לי. כשהגעתי לכניסה למושב ראיתי שני זוגות אופניים זרוקים על הכביש. לידם היו שלוש אצבעות חתוכות ודם. חשבתי שמדובר בתאונת דרכים. ביקשתי מהחתן שלי שיבוא לקחת את האופניים, פניתי ימינה ואחרי 200 מטר ראיתי טנדר בצד הכביש, ואנשים ירויים בתוכו. עדיין לא נפל לי האסימון. חשבתי שאולי מדובר בחיסול חשבונות של בדואים. המשכתי לנסוע, ואחרי קילומטר ראיתי נחילי ילדים אבודים בשטחים, כל אחד רץ לכיוון אחר, והתחלתי להבין מה קורה פה. התחלתי לאסוף אותם אליי, ובמקביל, בטלפון השני שלי, ביקשתי מהחתן שלי וממישהי נוספת במושב לפתוח את המקלטים והתחלתי להחזיר את הילדים למושב, חלק ברכב וחלק רגלית".
יום שלם המשיך דוידיאן לחלץ עוד ועוד אנשים. מהוואדיות, מהעצים, מהפרדסים, ממטעי האבוקדו, מתוך המסיבה. האזור שרץ מחבלים, אבל הוא פנה בדרכים העקיפות, בשטחים שרק מי שחי באזור שנים ונושם את האדמה מכיר. יותר מ־15 גיחות ביצע לאזורים מוכי היריות, הטילים והדם. אדוה דדון, עיתונאית חדשות 12, הצטוותה אליו באותן שעות, ובשידור חי ראו כיצד שניהם רצים בשטחים שורצי המחבלים, מאתרים ניצולים ומחלצים את כל מי שיכלו, תחת אש וללא ליווי צבאי. תוך כדי הודיעו למשפחות הניצולים, בטלפון ובשידור.
בפעמים הראשונות עוד נסע דוידיאן הלוך וחזור, אבל אז הקים חמ"ל משל עצמו. הוא היה נכנס לשטחים, מוציא צעירים למקום מפגש עם כמה בני משפחה וקרובים שסייעו לו. הם הסיעו אותם למושב פטיש, שם כבר חיכו להם במקלטים.
דו-שיח עם המחבלים
לדוידיאן היה קושי להוציא את האנשים ממקום מסתורם. "המחבלים חיכו להם כמו טרף, רק שירימו את הראש או יצאו מהפרדס. באחד החילוצים בחורה בשם עמית התחננה שאציל אותה, אבל לא היה לה אינטרנט לשלוח לי נקודת ציון. אז צפצפתי עם הצופר של הרכב ואמרתי לה שככל שזה מתגבר שתגיד חם או קר. כשהגעתי אליה נדהמתי לגלות שהיא כבר מוקפת בשישה מחבלים. התחלתי לדבר איתם בערבית, אמרתי להם שאני מוסלמי וקוראים לי אבו רמי".
"מה אתם עושים פה, איך אתם מרגישים?", שאל אותם, והזהיר שתכף יגיעו חיילים למקום. הוא ידע היטב באותו הזמן ששום צבא לא בדרך. "בעוד חמש דקות החיילים יהרגו אותי וגם אתכם. אתם תברחו לכיוון הזה ואני לכיוון השני, אבל לפני, תנו לי את הילדה, וככה נינצל כולנו", אמר להם. להפתעתו, זה עבד. "הבאתי אותה אליי הביתה, וכך זה נמשך עד השעות הקטנות. לפי הרישומים במושב, הגיעו 750-700 ניצולים. היה לי קשה להוציא אותם מהמחבוא כי הם לא האמינו שאני יהודי. הסתתרתי בין השוחות והעצים, מאתר אותם ונותן להם יד. לצערי אספתי המון גופות, ואמרתי שאחזור לקחת אותן בהמשך. לא יכולתי להשאיר אותן בלילה בשטח. רק רציתי להוציא כמה שיותר", הוא אומר בצער.
אלפי הודעות וטלפונים הוא קיבל - מאלה שהסתתרו בשטח ומההורים הנטרפים מדאגה. מספר הטלפון שלו הופץ בכל הארץ, שמו של המלאך שמסכן חייו כדי להציל את הילדים מהתופת יצא למרחקים באותם ימים. לחלק מנקודות הציון ששלחו לו הגיע מאוחר מדי. "כשהגעתי לילדים הם לא היו בין החיים, אבל לא יכולתי להגיד את זה להורים. נאלצתי לשקר להם שאני לא מוצא, כי לא הייתי הכתובת לבשר להם את זה. אמרתי להם שזה שטח צבאי סגור. אמא אחת שלחה לי תמונה של מיגונית, וכשהגעתי לשם לא יכולתי להגיד לה שאין חיים בתוכה".
עד יום רביעי לאחר אותה השבת יצא שוב ושוב לשטח, ומאז הוא לא ישן. "בימים הראשונים לא עצמתי עין. לא בכל יום אתה רואה ילדים קשורים לעץ, ירויים וערומים, וגופות שרופות. הריח עדיין חונק אותי".
