שמחה גריינימן וחיים וינגרטן / צילום: דוברות זק''א
"בשמחת תורה, בשעה שבע בבוקר, אני מקבל טלפון ממוקד זק"א שמעדכן אותי שיש איזה סוג של לחימה או משהו", כך מספר לגלובס ראש אגף המבצעים בארגון זק"א חיים וינגרטן. "באותו הרגע לא היה ברור מה קורה. היו כל מיני דיווחים, חלקם סותרים. יצרתי קשר עם המתנדבים אבל עדיין לא שלחתי אותם דרומה, כי המצב לא היה ברור מספיק. בשתיים בצהריים שלחתי צוות ראשון מאשקלון לשטח עם אמבולנס להביא גופות. ניסיתי לדבר עם הצוות בשדרות אבל הם היו תחת מתקפה, הם לא ענו. הצוות מאשקלון נסע דרומה והנהג אמר לי: תשמע, אני רגיל להכניס לאמבולנס גופה או שתיים, כאן אני רק מגיע ומיד מכניסים לי שש־שבע - אחת על השנייה".
השם המלא של הארגון הוא זק"א - איתור חילוץ והצלה, אך תפקידו העיקרי נותר זיהוי קורבנות אסון והבאת גופותיהם או שרידיהם לקבורה. זה עשורים שמתנדבי הארגון החרדי מסייעים לרשויות הביטחון וההצלה בכל אירוע רב נפגעים. עם זאת, דבר לא הכין אותם ל־7 באוקטובר, לא להיקף הנפגעים וסוג הפגיעות ולא לעבודה תחת אש.
"לאחר מכן הצוות הוקפץ לשדרות והסביבה", ממשיך וינגרטן לספר. "הצבא אבטח אותו ובתוך האמבולנס ישבו גם אנשי כוחות הביטחון עם קני הנשק אל מחוץ לרכב. בזמן הזה יורים עליהם והכוחות בתוך הרכב ומחוצה לו יורדים חזרה, נזרקים שם רימונים ועוד. הפיצוצים אדירים. צריך לזכור שמדובר סך הכול במתנדבים חרדים שבדרך כלל לא רגילים לעבוד תחת אש. בצאת השבת יצאו עוד צוותים לאזור. באותו יום הגיעו 200 מתנדבים. שלחנו גם משאית שיכולה להכיל יותר גופות ואז התברר שהיא לא מספיקה".
כביש 232, נסיעה של שש דקות התארכה לשעות
שמחה גריינימן, סגן מפקד זק"א מודיעין עילית, נהג באותה משאית: "הגענו לכביש 232 ומיד ראינו כמה גופות על הכביש. עצרנו כדי לטפל בהן ומיד התקשרו אלינו ואמרו לנו להמשיך לנוע כי יש מחבלים ואנחנו הופכים להיות מטרה. נסענו בין מכוניות שרופות וגופות שזרוקות לכל עבר והגענו לשער הנגב, שם כבר חיכו לנו גופות ששמנו במשאית. לאחר כמה זמן הצבא החליט לאבטח אותנו והתחלנו לעבוד לפנות את הכביש.
"היו שם המון גופות. כביש שלקח לנו שש דקות לנסוע בדרך הלוך לקח לנו ארבע וחצי שעות". גריינימן מספר על עבודה תחת אש תופת, "עבדנו על הכביש וירו עלינו. פתאום הגיחו לעברנו שני מחבלים, הרגו מולנו קצין צה"ל וחוסלו על ידי שאר הכוח. לקחתי את הקצין אחורה וניסינו להציל אותו אבל מצבו היה קשה מדי. תוך כדי גם יש אזעקות ואנחנו שוכבים בתעלה.
"בסופו של דבר מהכביש הזה, משער הנגב, משדרות וקצת מאזור המסיבה - נסעתי למחנה שורה עם 72 גופות. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה הם כעסו אליי, עדיין לא הבינו את הסיטואציה. הם שאלו למה הבאתי גם גופות של אזרחים, ושל מחבלים עם חיילים. הסברתי את המצב אבל לקח זמן עד שהבינו מה קורה בשטח".
וינגרטן משתף כי יום למחרת, כשהצוותים הגיעו לשטח המסיבה ברעים, הזוועות התחדדו אפילו יותר. "אתה רואה אנשים בתוך המכוניות כי הם ניסו לברוח ופשוט ירו בהם. ולא סתם ירו פעם אחת. נראה היה שהיה להם זמן לרצוח כל אחד בצורה יסודית, הם לא מיהרו. היה להם גם זמן לעבור ולשרוף מכוניות אחרי שרצחו. הם פשוט עשו שם טבח.
"ההוראה שלי למתנדבים הייתה לטפל מהר בגופות כי רציתי שיגיעו למחנה שורה כמה שיותר מהר כדי שיצליחו לזהות אותם. עבדנו שם בצורה מטורפת. באותם רגעים מצד אחד אנחנו מנסים לעבוד מהר, ומצד שני המקום שורץ מחבלים, טילים עפים מעלינו. זה היה מטורף ומפחיד ומסוכן. באזעקות נשכבנו על הרצפה. פתחנו אוהל באתר המסיבה ושם ריכזנו את הגופות, והמתנדבים עבדו בצורה מעוררת השתאות בתוך כל הדבר הזה".
העדויות האילמות לחורבן ולזוועות בקיבוצים
בהמשך מתנדבי זק"א החלו להיכנס לתוך הקיבוצים שספגו את התופת בעוטף עזה. "המראות היו קשים ביותר", מספר גריינימן. "לא היו סימני לחימה בכלל, פשוט ראו שמחבלים נכנסו לבתים וביצעו את זממם. היו שלוליות של דם, סכינים ופטישים וקליעים בכל מקום, רימונים ואמצעי לחימה נוספים. הגופות סיפרו לנו סיפור. כל בית, כל נרצח סיפר סיפור אחר. הצורה שבה אנשים נרצחו בקיבוצים הייתה חייתית, וזו מילה עדינה לעומת מה שהם עברו שם. ההתעללות הייתה ניכרת על הגופות".
וינגרטן מוסיף כי "כשראשוני המתנדבים נכנסו לבארי התברר גודל החורבן. אין בית שאין בו מת. בכמה בתים ריכזו את כל גופות דיירי הבית בשירותים זה על זה, ואתה רואה שהמחבלים ישבו יחד לאכול בסלון של המשפחה, כאילו מדובר באיזה משחטה והם רק יצאו להפסקת צהריים.
"אני יותר מ־30 שנה בזק"א, הייתי בכל הפיגועים בארץ, הייתי בצונאמי בתאילנד והייתי בפיגוע במומביי והייתי בפיגוע בטאבה. כאן הנרצחים דיברו איתנו, ראו עליהם שהם סבלו סבל נוראי. זה לא נרצחים 'רגילים' של פיגוע או אסון טבע. ראו שהם הסתגרו בממ"ד ושרפו את הבית כשהם בפנים. ראו שהם נלחמו על דלת הממ"ד וראו את חורי הכדורים. ראו משפחות שהתחבאו בתוך ארון ונרצחו בתוכו ביריות. ראו משפחות שנרצחו מתחת למיטה, ועוד ועוד. לא הייתה גופה עם כדור אחד או שניים. בכולם הם 'השקיעו'. וכמובן כל גופה הייתה ירויה בראש. ממש ראית שמדובר בסאדיזם. הם לא באו להילחם, הם לא באו להרוג, הם באו לרצוח ולטבוח. ראינו כלבים וחתולים ירויים. מה עשה לכם הכלב? מה עשה לכם החתול?
"אתה רואה את הדברים האלה ופתאום מתחיל הבין את ההיסטוריה, את הסיפורים על ערימות הגופות בשואה, כשפתאום גם כאן יש ערימות גופות של יהודים. 70 שנה אחרי שמדינת ישראל קמה אתה לא יכול לקלוט מה שאתה רואה".
גריינימן לקח על עצמו את האחריות על זיכוי בתי הקיבוצים והמבנים בעוטף. הצוות עובר בית-בית ואוסף רקמות אנושיות, דם וחלקי גופות כדי שייקברו בצורה מכובדת והלכתית. "עדיין לא השלמנו את כל הבתים", הוא משתף. לאחר מכן הם יעברו על המיגוניות.
וינגרטן מספר שכאשר עבדו בבתי הקיבוצים הם נכנסו עם "כוח צבאי של סילוק פצצות. תפקידו היה לנטרל מטענים ורימונים שהכינו לנו. רק היית נוגע בגופה והיא הייתה מתפוצצת. התפוצצו עלינו רימונים וחגורות נפץ, ובנס שום מתנדב לא נפגע. וזה עוד לפני שדיברנו על כפר עזה, שכולו היה שרוף.
"אחרי שנכנסו בפעם השנייה לאסוף את מה שנשאר, פתאום דברים התחילו לשקוע. פתאום אתה רואה את המקרר עם התמונות המשפחתיות ואת הספרים ואת הפריטים האישיים. האנשים האלה דיברו אלינו".
"הם יודעים שהם היו שליחים של עם ישראל"
איך העבודה הזאת כל כך קרוב לאסון ושבר משפיעה על המתנדבים מבחינה נפשית? עליכם?
וינגרטן: "אני יכול לומר לך שיש לי לא מעט מתנדבים במצב קשה מאוד לצערי. כל מתנדב עובר טיפול חוסן, אבל העוצמה היא כל כך גדולה שלא התחלנו כארגון להשתלט על הכול, לכן יצרנו קשר עם הקואליציה לטראומה. מתנדב עובר שיחת חוסן ראשונית ובהמשך עובר סדרה טיפולית. הרבה מתנדבים מתקשרים אליי עכשיו, בעת שחרור החטופים, בדמעות כי הם רואים את הילדים שחוזרים והם יודעים איפה הילדים האלה היו, הם יודעים איך הם סבלו לפני שנחטפו, הם יודעים מה הם ראו, את מי הם ראו. מה חושב ילד שאין לו אבא או אמא? לא כל שכן ילד שראה את ההורים נרצחים מול עיניו ואז נלקח לשבי חמאס.
"אני מקבל שיחות מנשות מתנדבים שאומרות לי שהבעל יושב שעות מול הרדיו, מול הטלוויזיה, לא הולך לעבודה, לא הולך לבית כנסת בשבת, לא עושה כלום. רק יושב וחושב כל הזמן על הילדים האלה.
"מנגד הם לגמרי מרגישים שהם עשו מעשה בעל חשיבות עליונה. הם יודעים שהם היו שליחים של עם ישראל. הם נמצאים במקום שאף אחד לא היה. הם היו שם לבד, הם היו במקום שממנו כולם ברחו, הם ממש נכנסו אל הקודש פנימה כי האנשים שנרצחו בשמחת תורה נרצחו אך ורק כי היו יהודים. הם כולם קדושים ולטפל בהם בדרכם האחרונה זו זכות".
גריינימן: "אני בהחלט מתמודד עם קושי כמו כל בן אנוש אבל מצליח למנן את השבר. בערב שבת אחת היינו בדרום, ובדרך חזרה דיברתי עם חבר, התפרקתי קצת, שרנו שירים. מיד כשהגעתי הביתה התלבשתי והתחלנו להתארגן לאורחים שלנו לשבת".
האם הייתה התייצבות מלאה של המתנדבים? הרי ידעו פחות או יותר מה יהיו המראות שהם יראו.
וינגרטן: "בהחלט. כולם רצו והיינו צריכים בהתחלה למנוע מהם להגיע לשטח בגלל הסיכון הביטחוני".
גריינימן: "עשינו רשימות מי יורד כל יום לשטח כי כולם רצו לקחת חלק".
וינגרטן: "יום אחד הצבא התקשר אליי עם בקשה שלא ידעתי איך לגייס אליה את המתנדבים. ביקשו שנעזור בפינוי גופות המחבלים שפזורות בשטח. אמרתי לעצמי, איך אבקש דבר כזה מהמתנדבים שראו את הזוועות שביצעו אותם מחבלים. אבל הצבא הסביר שאי אפשר להשאיר בשטח מלא גופות, זה לא בריא וזה יסכן חיילים שנלחמים. שנית, הצבא חשב שיש סיכוי שיש גופות של ישראלים בין גופות המחבלים. המתנדבים התגייסו למשימה בלי שום היסוס ובאמת מצאנו גופות של 16 ישראלים בין מאות גופות המחבלים".
זק"א
שנת הקמה: 1989
מייסד: הרב שלמה אייזנבך ז"ל
מתנדבים: 3,640
עובדים: 17
מימון: 90% תרומות, 10% תמיכה ממשלתית