כשפרופ' קרין נהון הצטרפה ב-7 באוקטובר לחמ"ל אונליין שנועד "לעזור לאנשים לעבור את היום", זה היה הרבה לפני שהבינה מה באמת מתרחש. ביומיום היא ראש מסלול דאטה, ממשל ודמוקרטיה באוניברסיטת רייכמן ובשנה האחרונה גם פעילה במאבק ובמחאה - מה שאפשר לה ולחבריה לפעול במהירות יחסית.
"התחלנו עוד בלי להבין בכלל שיש חטופים ונעדרים", היא מספרת. "למחרת בבוקר הגענו למיקסר באקספו תל אביב (חלל עבודה משותף - ג"ח) והוצאתי קריאה בקבוצות וואטסאפ שכוללות 25 אלף אנשים מהמחאה. בצהריים כבר הייתה שם חצי עיר. לקחתי על עצמי את הטיפול בנעדרים, חשבתי שמדובר בחמישה וחצי אנשים, אירוע של יום וחצי וזהו. ואז התחלנו למפות את בעלי העניין, היחידות האחראיות, מי היה בדרום באותו יום, מי היה במסיבה.
"יצרנו שם מערך נעדרים שהוא פלא, כי כולו מורכב ממתנדבים עם סכין בין השיניים ומוטיבציה בשמים. אנשים אפסנו את האגו בכניסה, והיו שם מבוקר עד לילה שבועות. בהתחלה הכול היה ידני, ולאט לאט הגיעו אנשי טכנולוגיה ומידענות, והתחלנו לעשות דברים בצורה סיסטמתית. כך הפכנו לאחד ממקורות המודיעין של מערכות הביטחון ויחידות הממשלה. התחלנו עם 10,000 נעדרים, ירדנו ל-4,500, ואז המספר ירד, עד שהוא לא ירד יותר, כי כל הזמן נוספו עוד שמות".
"אתה מסתכל לרוע בעיניים"
לדברי נהון, בשלב הראשון סירבו בפיקוד העורף לעבוד עם החמ"ל. "כולם היו חשדניים", היא מספרת, "אבל בתוך שלושה ימים כבר היה קשר בעצימות גבוהה עם השב"כ, להב 443, מערך המ"מ וגופים נוספים. התחלנו להעביר בשוטף חומרים, ומיד כשהיה זיהוי, עדכנו. אחרי שנוצר האמון, נציגים הגיעו אלינו לביקורים. הם אמרו שסיפקנו מידע משמעותי למדינת ישראל. היום, אם חס וחלילה יהיה משהו דמוי אסון כזה, נדע להרים את המערך מאפס ל-100 קמ"ש בשעה".
משהו בעבודת היומיום הכין אותך לזה?
"כנראה שכן, אני פרופסורית לפוליטיקה של המידע, וכל חיי מטיפה לבינתחומיות. בניתי את החמ"ל בדנ"א של מה שאני מאמינה בו - מרחבים של מומחיות, שמאפשרים לקבוצות מגוונות לפרוח במקביל. לא הרבה פעמים אנשי אקדמיה יושבים עם אנשי הפרקטיקה הטובים בארץ, מגוגל, אמזון, אינטל ועוד, וזה יצר מפץ גדול, טכנולוגיות שלא היו קיימות בשוק".
נהון ניהלה את מערך החטופים והנעדרים עם אריה הראל, שאותו היא מגדירה "יד ימיני התפעולי", והייתה אחראית על 22 דסקים, להם העניקה שמות כמו סוסי פרא, לבה מתפרצת וחוד חנית. העשייה הזאת, היא יודעת, גובה גם מחיר נפשי. "אתה מסתכל לרוע בעיניים", היא אומרת. "בדסק שבו עוברים על כל הפריימים היו רק אנשים מבוגרים יותר, והצמדנו להם 35 פסיכולוגים ופסיכולוגיות. המערך שלנו ידע דברים שבחוץ לא יודעים, ואי אפשר לדבר עליהם. כולנו עדיין לא מבינים את השפעה של זה עלינו. היינו בפול מוד של עשייה וניסיון לעזור לאתר אנשים, אבל זה גם היה סוג של בריחה מהמציאות".
מה היה הרגע הכי קשה?
"היה ראיון של אבא שעלה לשידור בערוץ 13, והראה סרטון עם ארבעה צעירים, אחד מהם הבן שלו, וחייל מגן עליהם. הוא חשב שחטפו אותם לעזה. כמה דקות אחרי זה התקשרה אליי מתנדבת תיירת ממיאמי, שעוקבת אחרי ערוצי חמאס, ואמרה 'יש לי את הסרטון דקה אחרי זה'. רואים שם את כולם שחוטים.
"היו לנו גרפיקאים ואנשי דיזיין שעברו על סרטונים, הוציאו פריימים וטייבו את התמונות בעזרת בינה מלאכותית. כשאתה מזהה בן אדם, זו מצד אחד הצלחה והתרוממות רוח, אבל הרבה פעמים זה מישהו שנרצח אז זה הזוי להגיד 'הישג'. אתה חי חיים מוזרים, שבהם הצלחה היא טראגית, אבל נותנת מזור למשפחות. הכול מתערבב".
"אופטימיות בתקופה שחורה"
המערך פעל במשך קצת יותר מחודש, עם כ-1,500 מתנדבים. "אנשים כעסו עליי ששלחתי אותם לאכול ארוחת שבת. היה צריך לדחוף להם אוכל. זה מחזיר את האמון ב'אנחנו', וזה נתן אופטימיות בתקופה שחורה מאוד". עם סיום פעילות החמ"ל הועברו כל האלגוריתמים והנתונים למערכות המדינה. "הקפדתי גם להעביר לארכיון המידע ולספרייה הלאומית כדי שיקטלגו את המידע, וביום מן הימים החומרים יונגשו לציבור. זו קפסולה היסטורית".
מהן התחושות האישיות שלך?
"מטריד אותי שראינו חולשה ופירוק של חלק ממוסדות השירות הציבורי, וזה לא היה במקרה. שנים החלישו את השירות הזה, שיש לו חשיבות לדמוקרטיה, כי הוא המתווך הראשון בין האזרח לממשלה. יש חשיבות לשירות ציבורי איכותי עצמאי. נאבקנו תשעה חודשים ברחובות כדי שישראל תהיה יהודית ודמוקרטית, והכול מתחבר. מבנה שלטוני חזק, שיכול לספק ביטחון אישי ודברים בסיסיים לאזרח, לא יכול להתקיים בסיטואציה שבה ממנים מקורבים.
"לעומת זאת, ההתגייסות של האזרחים הייתה אירוע מדהים. אני לא מכירה הרבה מדינות שהיו יכולים להיות בהן דברים כאלה. באיזשהו מקום נרדמנו בשנים האחרונות, הפכנו לאינדיבידואליסטים. 7 באוקטובר היה קריאת השכמה, שמזכירה לנו להתעסק גם בקולקטיב ובהגדרה של הציונות 2.0. בזה אני עוסקת עכשיו".
