במשפחתו של רס"ר (במיל') נערן אשחר ז"ל מספרים כי תמיד רצה לתרום כליה. דודו היה מראשוני תורמי הכליה בישראל ובהמשך גם בן דודו. הוא ידע שהמהלך עלול להוריד את הפרופיל הצבאי שלו, ולכן דחה זאת. אך שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה הוא הגשים את הבקשה סוף סוף, והכליה שלו הושתלו באדם שלא הכיר.
בצה"ל לא ידעו על ההליך הרפואי שעבר, ובבוקר אותה השבת נקרא אשחר, שהיה מפקד טנק בגדוד 71 שבעוצבת ברק (188), למילואים. לאחר לחץ של אשתו וחבר נוסף הוא עדכן את המפקד שלו, ובתגובה נתבקש להשתחרר. אבל לא ויתר, דיבר עם רופאים והגיע עד לראש מחלקת השתלות בבלינסון, פרופ' אביתר נשר, שאמר שכמ"פ בשריון בעצמו היה לוקח אותו. אך בצה"ל לא הסתפקו באישור וערכו לו מבחן של שעה וחצי הרמת פגזים ובדיקת יכולות. צוף אלמנתו שחזרה: "בשלב הזה המפקד אמר לו שהוא לא רק יכול, אלא גם רוצה אותו בצוות".
ב־5 בנובמבר, במהלך פעילות מבצעית בצפון הארץ, הטנק שלו התהפך, אירוע שבו נהרג גם רס"ל (במיל') ינון פליישמן (31) ונפצעו שני לוחמים. כשמשפחתו הגיעה לבית החולים נמסר להם שהוא במצב אנוש, ובמשך שבוע נאבקו על חייו ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי לגליל שבנהריה. ברגע שהרופאים הכריזו על מוות מוחי, משפחתו ידעה בדיוק מה לעשות, ואיבריו - לב, ריאות, כבד והכליה השנייה - הושתלו בארבעה חולים שהיו זקוקים לכך. "אנחנו איבדנו אותו, אבל הוא הציל חיים לארבעה אנשים", מספרת צוף, "זו ממש הייתה הצוואה שלו".
"זכיתי בבעל שכולו חסד"
נערן נולד בעפולה במשפחה של שלושה בנים ובת. הוריו רחל (רוחל'ה) ועופר סיפרו שהיה ילד שובב במיוחד, ולמרות שנעדר מבית הספר, מוריו וחבריו לכיתה אהבו אותו מאוד. הם מספרים על אדם שכל חייו ידע לשלב בין עולמות. "הוא היה אהוב על כולם. היה לו את החן הזה, השובבות, והוא נכנס ללב כל אחד", אמרה אמו. "זה היה מאוד ברור שלנערן יש חברים גם בני גילו וגם בני 80-70", הוסיף אביו. "הוא ניהל שיחות עומק עם אנשים מכל תחום ובכל גיל. הם לגמרי ראו בו חבר, שווה בין שווים".
בחופשתו האחרונה מהמילואים נערן וצוף חגגו יחדיו שמונה שנים להיכרותם - שלושה חודשים לאחר שהכירו כבר התארסו ולאחר עוד שלושה חודשים התחתנו. יש להם שני ילדים, בארי (6) וקדם (3).
"זכיתי בבעל שכולו חסד, שהוא צינור לעשיית טוב בעולם ולעם ישראל", ספדה לו צוף. "גם נערן וגם אני הבנו שאנחנו חלק מאירוע גדול יותר, והוא חי חיים של שליחות, חלק מעם ישראל הגדול. ברור שאני רוצה שהוא יהיה כאן לידי, אבל ככה הוא חי את החיים שלו, בתחושה הזאת".
בשנתיים האחרונות שימש כרב מחנך בישיבת ההסדר בשדמות מחולה שבצפון בקעת הירדן, שם גר. קרוביו בישיבה מספרים כי נתן את הלב לתלמידיו, שהיו חשובים לו במיוחד. ראש הישיבה סיפר להוריו כי היו מצבים שבהם היה נוסע לדרום כדי להיות עם חבר שצריך אותו שם כל הלילה, ומגיע בבוקר כאילו כלום לא קרה.
הוריו מספרים על אדם של חיבורים. "הוא היה בהפגנה בתל אביב ונכנס לשיח עם אנשים שחושבים אחרת ממנו", מספר אביו. "בסוף השיחה הם קבעו שיגיעו אליהם להתארח כדי לראות איך החיים שלהם ולמה יש מקום לחיבור. נערן היה אדם של הקשבה וקשר".
תקשר עם העולם דרך המוזיקה
אשחר קיבל "מתנת אל, כישרון מאוד נדיר", המוזיקה, אומרת אשתו צוף. כילד למד לנגן על כינור, ומשם התגלגל לפסנתר, גיטרה, חצוצרה, נבל, תופים וחליל. קרוביו מספרים שבכל מקום שאליו הגיע, הוא שר: "הוא ניגן את הנפש שלו. כך הוא תקשר עם העולם, עם האנשים ועם הקב"ה".
כך, גם ב־7 באוקטובר, לפני שיצא, החליט לקחת את הגיטרה - אפילו שמדובר בחילול שבת. "הוא הבין שזה כלי נשק, לעודד ולהרים את המורל", משתפת צוף. "חבר סיפר לי שברגע שהייתה נפילת מתח והתחילו להבין את גודל הזוועות, נערן פסק לעצמו והתחיל לנגן פיוטים בתוך שבת. הפלוגה התמגנטה והאווירה התרוממה ברמות. תפילה משותפת, דתיים וחילונים. כולם יחד עם העוצמה של המוזיקה".
משפחתו וחבריו בחרו ללוות אותו במוזיקה עד הסוף ושרו מרגע שהתבשרו על הטרגדיה. זו הייתה צוואתו הברורה, וכך גם פעלה משפחתו: תרומת איברים כדי להציל חיים יקרים ומוזיקה כדי לרפא את העולם כולו.
