בבוקר 7 באוקטובר יצאו פקד עמית גור, מפקדת חבל אשכול במג"ב דרום, ובעלה רס"ר רועי, שוטר במשטרת אופקים, להילחם במחבלים, כל אחד בגזרה אחרת - הוא לתחנת משטרת אופקים והיא לכיוון מועצה אזורית אשכול. "זו הייתה לחימה ארוכה וקשה", מספרת עמית. בשלב מסוים כל אחד מאיתנו הבין, בנפרד, שיכול להיות שלא נחזור לילדה שלנו, ששנינו עלולים להיהרג. לכל אורך היום, בלי לתאם, התקשרנו זה לזו ובשיחה של שנייה שאלנו 'את בסדר?', 'אתה בסדר?', עד שנפצעתי".
באחד הימים האפלים ביותר של מדינת ישראל הרגה גור מחבלים, איבדה שוטר תחת פיקודה וגם הצילה במו ידיה, תחת אש כבדה וכשהיא פצועה בשתי הידיים, קצין צה"ל שלחם לצדה.
"כל היום הזה לא נראה מציאותי, כמו משחק מחשב מופרך. אם מישהו היה מספר לי את הסיפור שלי לא הייתי מאמינה לו בחיים - שנהיה רק עם אקדחים בשלוש היתקלויות של ירי מסיבי, שיירו עלינו RPG ושבהיתקלות נוספת אני אחסום ביד אחת פציעת ירי בצוואר של קצין וביד השנייה אמשיך לירות".
את אותו הבוקר התחילה גור כמו כולם, כשהתעוררה לאזעקות ונכנסה עם בעלה ובתה לממ"ד, אך מהר מאוד הם החלו לקבל הודעות וואטסאפ ויצאו מהבית. בתם מיאל, בת עשרה חודשים אז, הופקדה למשמורת בידי סבא, שנותר איתה כל היום בממ"ד.
"שוטר שלי, יהודה קידר ז"ל, בא לאסוף אותי. היינו עם אקדחים בלבד. בדרך פגשנו כמה חיילים שהזהירו אותנו שיש על הכביש מטענים ומחבלים. לכל אורך היום פגשנו שוטרים וחיילים שיצאו ספונטנית להילחם, בלי שקיבלו פקודות. לא ראינו כוחות מאורגנים".
"לאחר פגיעת טיל לא שומעים"
"המטרה שלנו הייתה להגיע לנשקים שלנו במחסן בעין הבשור ולהתאפס על ציוד לחימה, אבל בצומת מגן נתקלנו במארב. יהודה פגע במחבל הראשון, אני יריתי על המחבל השני, אבל זיהיתי שהמחבל השלישי ירד לכריעה כדי להכין טיל RPG ולירות עלינו". הרגע הבא הרגיש לגור כמו סצנה מסרט. "לאחר פגיעת טיל יש דקה־שתיים שבהן לא שומעים כלום. דיברנו באמצעות קריאת שפתיים והמשכנו בירי".
בשלב זה הגיעו אליהם שני רכבים ממוגנים של צה"ל. יחד הם נטרלו את המחבל האחרון במארב. החיילים הורידו את גור וקידר במחסן הנשק והמשיכו לזירת לחימה אחרת. "התחמשנו בנשקים ארוכים ובאפודים. חברה שוטרת דיווחה לי שהיא באזור רעים פצועה, עם כדור ברגל, ושלחה לי מיקום. החלטנו לצאת לשם.
"בזמן שאנחנו מתארגנים לצאת יהודה אמר לי: זה התפקיד שלנו בחיים. בשביל זה אנחנו לובשים מדים. אנחנו נגן בגופנו על אזרחים. תמיד היה נשמע לי לא אמין שאנשים בסרטים או בסיפורי גבורה אומרים דברים עמוקים כאלה שנייה לפני שהם נהרגים, אבל זה בדיוק מה שהוא אמר לי, מילה במילה".
רגע לפני שיצאו מעין הבשור הגיע אליהם קצין שמתגורר ביישוב ואמר להם "אני מצטרף". "במהלך הנסיעה שאלתי אותו מה שמו כדי שאוכל לקרוא לו בזמן הקרבות, והוא ענה סער", היא מספרת. היא לא ידעה שזמן קצר אחר כך היא תציל את חייו.
בדרך לרעים חברה גור לחיילים נוספים ברכבים אזרחיים, ומהר מאוד נקלע הכוח המאולתר למארב נוסף. "התחיל עלינו ירי מסיבי, וראיתי שאחד מהחיילים מנסה לתמרן עם רכב כששריקות של יריות חולפות מעל הראש שלו. התברר שהסמג"ד לקח לו את הנשק, אז צעקתי לו שיבוא מאחוריי ואני אחפה עליו".
בזמן שהיא מסייעת לחייל הלא חמוש, סער ויהודה הסתערו קדימה על המחבלים. "כשהוא הגיע אליי זיהיתי שני מחבלים מאגפים את סער ויהודה והתחלתי לירות עליהם. אחד מהם נפל והשני עמד מולי, הסתכלנו זה לזה בעיניים תוך כדי חילופי ירי".
הרסיסים חדרו ליד ולא לצוואר
ואז הגיעה הפציעה. גור חטפה ירייה ישירה ביד שמאל ורסיסים ביד ימין מכדור שהיה אמור לפגוע לה בצוואר, אך במזל ניתץ על הנשק שלה והרסיסים שלו חדרו לידה. "יד ימין הפסיקה לתפקד. לא הצלחתי ללחוץ יותר על ההדק, ואז הסתכלתי קדימה וראיתי את סער רץ לכיוון שלי כשהוא משפריץ דם מהצוואר. העברתי את הנשק שלי ליד שמאל, את יד ימין שמתי לו על הצוואר ויצרתי נקודת לחיצה תוך כדי שאני מעלה אותו לניידת ויורה ביד שמאל לעבר המחבל".
"גם יד שמאל דיממה. כדור נכנס ויצא, אבל היא לא נוטרלה. החייל שהיה בלי נשק נהג ברכב ונסענו תוך כדי שאני יורה וביד השניים מחזיקה את הצוואר של סער. באזור צומת גילת ראינו אמבולנס והוא לקח אותנו לסורוקה".
בשלב זה גור עוד לא ידעה מה קרה לקידר. "בית החולים היה מלא בפצועים והרוגים. מראות קשים מאוד. חיפשתי את יהודה ביניהם. אחרי כמה שעות הודיעו לי שהוא נהרג".
יומיים אחר כך, לאחר שספדה בלווייתו, הגיע אליה סער, חיבק אותה ואמר לה "ידעתי מההתחלה שיהודה נהרג בהיתקלות".
"צעקתי עליו 'למה לא אמרת לי, אז הוא ענה, 'עמית, אם הייתי אומר לך באותו הרגע שנינו לא היינו שורדים, כי היית חוזרת להביא אותו'. אמרתי לו 'אתה צודק'".
