נמרוד פלמ''ח / צילום: תמונה פרטית
"הבוקר של 7 באוקטובר שלי התחיל בכלל בשומרון, בבית של אח של בת הזוג שלי, שם ישנתי. התעוררתי מוקדם, 6:55, מטלפון של המפקד במילואים שסיפר שיש תקיפה בדרום ושאנחנו מגויסים", מספר נמרוד פלמ"ח, שמשרת במילואים כמפקד פלוגת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. "ביקשו ממני להגיע לירושלים. לקחתי את האקדח שלי והתחלתי לנסוע בכיוון העיר, עד שהתחלתי לקבל דיווחים בקבוצות עם תיאורים של מחבלים בקיבוצים ובשדרות.
"ברגע שהתחילו להגיע דיווחים יותר ויותר קשים, הבנתי שיש פה אירוע חריג. אבל מה שגרם לי לשנות כיוון והטיס אותי דרומה היה הקלטה מאשתי לשעבר, אם ילדיי, שבן זוגה בניר עוז עם שתי בנותיו. היא סיפרה שיש מחבלים על דלת הממ"ד שלהם. שם כבר עברתי ל־180 קמ"ש. הבנתי שמחבלים מסתובבים חופשי ביישובים, שהם צריכים עזרה ואי אפשר לחכות".
מה ראית כשהגעת לעוטף?
"זוועות. היו לי כמה דקות לעצירה מחוץ לנתיבות, שם חיכיתי לחבר שיצטרף אליי ללחימה. עברתי שם את אחד הרגעים הקשים בחיי. השארתי צילום וידאו שלי עם צוואה לילדים ולבת הזוג שלי, רציתי להגיד להם שלנצח אהיה איתם ושאני אוהב אותם".
"צעקו ששוחטים אזרחים"
אלה היו רגעים קשים עבור פלמ"ח, אבל זה לא גרם לו לעצור. "התקדמתי בנסיעה אל עבר יישובי העוטף והייתי צריך לעבור שלושה מחסומים. במחסום האחרון נעצרתי בידי הצבא וחיכינו כמה דקות להוראות. לא נתנו לנו לעבור. בתוך כמה דקות הגיע לשם אזרח, במדי ב', בחור מבוגר, וצעק שהמחבלים שוחטים אזרחים בבארי והם חייבים עזרה. עליתי על הטנדר שלו ופרצנו את המחסום יחד. נסענו לכיוון הקיבוץ וחברנו לכוח של יחידה מיוחדת שהגיעה לצומת סעד, שנראה כבר כמו זירת קרב.
"שם כבר נתקלנו במחבלים. מכאן זה כבר היה יום קרב שלם. חימשתי את עצמי בנגב שמצאתי זרוק והתחלנו להתקדם. לחמנו מחוץ לקיבוץ עלומים כמה שעות, ולקחנו חלק בפשיטה על בארי. היינו מול עשרות מחבלים חמושים עם רימונים ונ"ט. הייתה לחימה קשה בקרבות מטווחים קצרים. כל הזמן הזה ניסינו להגיע לבארי, הבנו ששם מתרחש אירוע קשה ביותר. כל כמה עשרות מטרים אנחנו נתקלים בחוליית מחבלים נוספת שמפריעה לנו להתקדם.
"על בארי עברה שואה. ראינו זאת בעיניים, רק אומר שאלה היו תמונות של טבח - אזרחים ירויים, רכבים מפוצצים, בתים שעולים באש, קולות ירי ופיצוצים. מראות שלא עוזבים אותך.
"בשלב זה כבר היו שם לא מעט חיילים, והתחלנו לעבור לפי גזרות ולנסות לטהר אותן ככל שניתן, בזמן שאנחנו פותחים מסדרון לאזרחים לצאת, לחימה סיזיפית, כשכל רגע קרה משהו. קצת לאחר חצות יצאתי מבארי, ומשם פניתי לגייס את הפלוגה שלי שנמצאת באזור ירושלים. מאז אני בין שירות המילואים ובין משלחות לחו"ל במאבק נגד הדה-לגיטימציה על ישראל".
"הוכחות חותכות למעשי הטבח"
מה החוויה שהכי מלווה אותך מאותו יום ומה אתה לוקח איתך הלאה?
"מדינת ישראל מעולם לא כאבה יותר, ומנגד מעולם לא הייתה יפה ומאוחדת יותר. אני בוחר לראות את הטוב הציוני המשותף שלנו. בזמן הקרבות של 7 באוקטובר תיעדתי הכול, עשיתי זאת כי בשגרה אני מנהל עמותה שעוסקת בשיפור תדמית ישראל בעולם ובמאבק באנטישמיות (ישראליז - א"ו). הבנתי את החשיבות של היום למחרת, מה יקרה בזירה הדיפלומטית, ושעלינו תהיה המשימה להעניק לגיטימציה למדינה שלנו בזירה העולמית. זה סיפור חיינו. לא ידעתי שאני בעצם אוסף גם הוכחות חותכות למעשי הטבח.
"לצד הכאב שלי והמראות מאותו היום מלווה אותי גם המון אופטימיות והידיעה שהעם הזה כל כך נפלא ומלא סודות ותעצומות. לנגד עיניי ראיתי אריה עייף שהתעורר משנתו. ראיתי את ההתגייסות האזרחית הגדולה והמדהימה ביותר שהייתה כאן. אני רואה צבא חזק ומלא מוטיבציה. אני רואה עם שכוחו באחדותו. אני מקווה שהטרגדיה הזאת תהיה פתח לעתיד טוב יותר, ושנוכל לייצר כאן שיח משותף ומעצים. זו משימת חיי".