"סביב חצות הגעתי לפסטיבל נובה עם כמה חברים ועם חבר אחד שהיה מאוד קרוב אליי", נזכר אפק לבני. "אני אוהב מסיבות טראנס, ורכשתי את הכרטיס לאירוע הזה שבועיים לפני. מי שלא מכיר - לא מבין. זו מסיבה של אהבה ושמחה, של אנשים, כיף וחיוך. ממש אפשר להרגיש את זה בזמן המסיבה.
"לפני שהתחיל הטירוף, אמרתי לחברים שלי שאני מרגיש שהולך לקרות משהו רע. אמרתי: מה הסיכוי שמסיבה כל כך קרובה לגבול ולא יהיה אירוע? אין סיכוי. הייתה לי הרגשה, ובכל זאת באתי".
לבני מתאר את האווירה במקום לפני המתקפה של חמאס: "רבע שעה לפני האזעקות הגעתי לאזור הישיבה. אנשים ישבו שם ודיברו, ופתאום נשמע בום. הסתכלנו לשמים והבנו שיורים עלינו רקטות. נשכבנו על הרצפה, עם הידיים על הראש".
לדבריו, בשלב הזה אנשים עדיין לא הבינו שאסון ניצב בפתח. "הודיעו ברמקולים על התרעת צבע אדום ושהאירוע הסתיים. אמרתי לחברים שאנחנו לא הולכים הביתה, כי מסוכן להיקלע עכשיו לשיירת מכוניות. אם נופלת רקטה לידינו - כולנו בצרות. עדיף שנישאר ביער. בסביבות השעה שבע בבוקר, שמענו יריות מרחוק ובמעומעם. תפסתי את חבר שלי ואמרתי לו: אחי, אנחנו זזים מפה. נראה לי שקורה משהו רציני".
"תוך כדי ריצה אמרתי: אין סיכוי שכך אמות"
"רצתי לרכב וזרקתי פנימה את הציוד", הוא מספר. "עברתי בין החברים שלי ודאגתי שהם ייכנסו לרכבים שלהם. עמדנו בשיירת המכוניות, ביציאה מהאזור, ופתאום ירי. אנשים קפצו מהמכוניות והחלו לרוץ. בשלב הזה לא יצאתי. הצלחתי איכשהו לעבור בין המכוניות ולהגיע לעמדת המשטרה. כל אותה העת ירו לכיוון שלנו. המשטרה ירתה בחזרה. הירי הלך והתקרב. שוטר הגיע אלינו ואמר לנו להתרחק מהמקום. התחלתי לרוץ. בזמן שרצתי, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שכך אמות. זה לא קורה. חזרתי לרכב, לבדי. המשטרה הייתה רחוקה ממני, המחבלים מסביבי, וראיתי שני שוטרים נהרגים. זחלתי על האדמה ונכנסתי למכונית. המחבלים הבחינו בי והתחילו לירות לכיווני".
לבני אסף למכוניתו את החבורה שלו וגם אנשים שאת חלקם פגש בפעם הראשונה במסיבה. "כל הכביש היה חסום. לא הייתה לי דרך לצאת משם. התקשרתי לאבא שלי. ביקשתי ממנו שינסה לראות בחדשות איזו דרך מילוט היא הכי בטוחה. אלא שכל עוד לא יצאתי מהכביש שסביב המסיבה, העזרה שלו לא הייתה רלוונטית.
"אני שומע איפה יורים ונוסע לכיוון השני, שומע שוב שיורים באזור הזה ונוסע לכיוון אחר. כך בכל פעם אני מתרחק מהירי. באיזשהו שלב מצאנו פרצה בגדר שאפשרה לנו לצאת. זה היה רק לנסוע דרומה, לכיוון האש, אבל לא הייתה לי ברירה. הגעתי לפרדסים, שם אספתי עוד אנשים. שוב נסעתי צפונה, לאזור המסיבה ששרץ מחבלים. המשכנו לנסוע תוך כדי ירי. לפתע ראינו שני בחורים שנמלטים על נפשם שביקשו שנאסוף אותם. לא היה בכלל מקום באוטו, אבל אז מישהו צעק לי 'בגאז'!' אז רוקנתי את הבגאז' והכנסתי אותם. היינו עשרה אנשים במכונית".
"עם ראש מורם אל עבר העתיד"
בסרטון שתיעדה מצלמת הרכב של לבני ועלתה לרשתות בימים שאחרי המתקפה רואים אותו שומר על קור רוח מופתי.
איך הצלחת לתפקד בלחץ הזה?
"נכנסתי למוד מלחמה. לא איבדתי עשתונות. תפסתי את עצמי בידיים ושאלתי את עצמי איך אני יוצא מכאן ומחלץ כמה שיותר אנשים. כל הזמן בדקתי מהיכן וכמה אנשים יורים עליי. לא נלחצתי, כי רציתי שהאנשים במכונית לא ייכנסו לפאניקה. רק כך יכולתי לתפקד".
למה בעצם אספת אנשים? הרי כל עצירה כזו יכלה לסכן את חייך.
"כך חונכתי. אני מושבניק מהצפון, וגידלו אותי על אהבת הארץ, ואהבת לרעך כמוך, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. כל אחד צריך לעשות את המעט שהוא יכול, לפי הכישורים והיכולות שלו. הרגשתי שאני יכול להציל את עצמי וגם עוד אנשים".
כיצד האירוע הזה השפיע עליך?
"ידעתי למה חמאס מסוגל. הבנתי מי האויב שלי, גם אם אנשים מסביבי חשבו אחרת. לא הייתי נאיבי. ברמה האישית, בכל מיני סיטואציות הגוף שלי נהיה חד ודרוך יותר, אבל עם הזמן זה עובר. ובכלל, עכשיו אני במילואים, עם ראש מורם וגאה אל עבר העתיד".
