במתקפת הפתע הרצחנית של חמאס, שגבתה את חייהם של מאות אזרחים, נחטפו לרצועת עזה מספר כמעט בלתי נתפס של כ-250 אנשים. בהם ילדים, תינוקות, נשים הרות ומבוגרים. מהרגעים הראשונים בלטו מספרן הרב ותמונותיהן של נשים מבוגרות, מעל גיל 75, ואף מעל גיל 80, שנלקחו מביתן, חלקן עם בעליהן, חלקן לבדן, חלקן גם נחטפו פצועות - אל תנאי שטח באזור מלחמה, ללא גישה לעזרה רפואית נאותה. ככל שחלפו הימים נחשף עד כמה התנאים היו קשים. לצד הקושי הפיזי המובן בגילים הללו, הנשים הללו הפגינו ומפגינות גבורה מנטלית מעוררת השתאות. הן חזרו זקופות, והתייצבו חזקות ואיתנות לצד יתר משפחות החטופים בקריאה להחזיר את כולם הביתה.
"למרות שלעיתים התפיסה התרבותית יכולה להיות אחרת, לדעתי זקנה זאת התפתחות", אומרת יעל ברוך, פסיכואנליטיקאית שמתמחה בטיפול ובתהליכים התפתחותיים בגיל השלישי. "הערך של אותן נשים מבוגרות, והחוזק שלהן, לא חוזק של שרירים ולא בתוקפנות, אלא במעין אצילות ובינה". שוחחנו עמה על מאפיינים דומים אצל החטופות המבוגרות, שמהווים את נקודות החוסן שעזרו וממשיכים לעזור להן בגבורתן.
"הזקנה נתפסת כהיחלשות. ואמנם מבחינה פיזית אכן מתרחשת היחלשות, אבל דווקא הנפש, בהתפתחות בריאה, יכולה להתחזק עם השנים", אומרת ברוך. "במצב זקנה בריא אמנם קיים ייאוש ריאלי, כושר ההליכה נפגע, יש כל מיני בעיות בריאותיות, לעיתים מחלות, וגם ייאוש ריאלי מכך שהחיים עומדים להסתיים. אבל עיבוד בריא של התפתחות פנימית בגיל השלישי מאפשר רכישה של חוזק פסיכולוגי מסוים".
הבנה וקבלה, של הטוב והרע
לדברי ברוך, חלק מהחוזק הפסיכולוגי כרוך בקבלת המגבלות והסופיות של החיים, לצד השלמה עם מסלול החיים כפי שהוא, ועם היותו בלתי נמנע. "הבנה וקבלה של העולם והאנשים שבתוכו, עם הטוב והרע, קבלת העובדה שבאדם יש הרבה דברים טובים ונפלאים אבל גם יסודות של הרס, רוע וקנאה".
מבחינת קבלה זו מציינת ברוך את יוכבד ליפשיץ, בת 85, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז ביחד עם בעלה עודד והייתה בין המשוחררות הראשונות משבי חמאס, לאחר 17 יום. חמאס פרסם סרטון תעמולה בו חמושים רעולי פנים מלווים בשחרור את ליפשיץ ואת נורית קופר, בת 79, שגם היא נחטפה מניר עוז, ביחד עם בעלה עמירם. הרגע שהפך לוויראלי הוא זה שבו ליפשיץ הסתובבה ולחצה לשלום את ידו של רעול הפנים. ברוך מסבירה, כי אותם תהליכי התפתחות בריאים בגיל השלישי הם אלו שמאפשרים לצמצם את האיום שיכול להיתפס כאינסופי, כדוגמת רעול הפנים החמוש, לממדי אדם.
מעדויות שחשפה ליפשיץ מאוחר יותר, היא שהתה במשך 17 ימים במנהרה, מתחת לפני הקרקע, באזור בו החמצן הלך ואזל ועם מעט מאוד מזון. לאחר חזרתן, קופר וליפשיץ התייצבו היישר לצד משפחות החטופים בקריאה להחזיר את כולם הביתה, כשבעליהן וחלק מאנשי קהילתן עדיין נמצאים בשבי. על היכולת הזאת, להתגייס בחזרה למאבק לאחר שהות בתנאים קשים בשבי ארגון טרור, מסבירה ברוך כי "לעיתים, בגיל השלישי, מתפתחת יכולת קבלה רחבה יותר של המציאות, גם קבלת דברים שלא בהכרח מבינים. היכולת הזאת, גם לקבל את העולם סביבך אבל גם לתפוס את עצמך כמשהו רחב הרבה יותר - הופכת את האדם גם להרבה פחות פגיע. בגילים מבוגרים לעיתים נרכשת ראייה שהיא מעבר לעצמי, ראייה שמזדהה עם העולם ועם האנשים סביבנו".
כוחה של הקהילה
לדברי ברוך, אנשים שאינם משלימים עם הימצאותם של יסודות רעים בעולם, הם "הרבה יותר פגיעים כשמופנה אליהם רוע". היא מוסיפה, כי "באופן יותר כוללני, גם הבנה של המקום בו אנחנו נמצאים בהיסטוריה, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית, תורמת לחוסן הנפשי. כמו כן, גם אפקט ההפתעה פוחת. באותם אירועים מפתיעים ישנו את אלמנט חוסר האונים, משהו קורע את רקמת החיים באופן בלתי מובן. קבלת הכולליות של החיים יכולה לצמצם השפעה שכזאת".
עדה שגיא, בת 75, אם לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים, נחטפה גם היא מקיבוץ ניר עוז בשבת של 7 באוקטובר. בעברה הייתה מורה ומנהלת בית ספר והיא שהתה בשבי 53 ימים עד ששוחררה במסגרת הפעימה החמישית בעסקת החזרת החטופים. כשמצאו את הממ"ד בו הסתתרה שגיא, היו בו סימני מאבק, כך לפי הפרסומים. "קבלת המציאות לא מכחידה את הרצון לחיים" אומרת ברוך. קבלת והבנת ההתבגרות המתפתחת, אינה אומרת שבמצבי הישרדות לא יתעורר יצר החיים במלואו כוחו.
בתמונה שהפכה להיות אחת המזוהות ביותר עם אירועי 7 באוקטובר, נראית יפה אדר על הקולנועית שלה, מוקפת מחבלים, בדרך לעזה. אדר, בת 85, נחטפה מקיבוץ ניר עוז, שהייתה מבין מקימיו. אחרי 49 יום בתנאי שבי קשים, חזרה אדר במסגרת עסקת שחרורי החטופים, הביתה. תמונותיה צועדת זקופה לעבר רכב הצלב האדום, עוררו גל של תגובות אוהדות ברשתות החברתיות. האישה המבוגרת שנחטפה על הקולנועית זקופת קומה, שבה הביתה כעבור מעל חודש, באותה זקיפות.
ברוך מסבירה כי "מה שעוד עוזר לנשים הללו הוא שכולן חיו בקיבוצים, העובדה שהן כולן חלק מקהילה, הן לא לבד. העובדה הזאת עוזרת לא להרגיש בדידות, מה גם שהן מקבלות ערך רב מעצם היותן מוקפות. כמו כן, מבחינת סדר הדורות, הנשים הללו חשובות בקהילה, והן זוכות להערכה ולכבוד". אופי החיים הקהילתיים בקיבוץ, לטענתה של ברוך, מחזק את החוסן הנפשי של אלו שלוקחים בהם חלק, ובפרט של בנות הגיל השלישי. "לדעתי זה מאיר באור יקרות את הנושא של לחיות בקהילה, הקהילה הקיבוצית במקרה הזה, ועד כמה זה חשוב שיש לך מקום מכובד ומוגדר ואינך לבד ויש לך תפקיד במסגרת הקהילה הזאת", אומרת ברוך.
"מעריכים את החיים יותר"
מרגלית מוזס, בת 77, נחטפה גם היא מניר עוז. בסרטון שיצא מטעם מטה משפחות החטופים סיפרה מוזס כי "בשבת, 7 באוקטובר, הורידו אותי למנהרה". עוד היא סיפרה כי בלילות היא משתמשת במכשיר נשימה וכי "לקחתי אותו איתי כדי שאוכל לישון". את המכשיר לקחו ממנה, "זה היה רגע מאוד קשה, כי אני אמרתי לו שזה החמצן שלי. ודיברתי איתו בערבית. הוא הבין בדיוק, אבל לא היה לו אכפת. הוא לקח והלך אחורה".
עוד סיפרה כי "היו קשיים. היו קשיים נפשיים, היו קשיים פיזיים, וכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. המצב של להיות חטופים במנהרות, או איפה שלא נמצאים, זה מצב בלתי נסבל. קשה מאוד, ועם תנאים לא תנאים".
במצבים כאלה, בהם הגוף בלאו הכי חלוש, בולט עוד יותר הרצון לחיות. "אנחנו חושבים שזקנים לא רוצים לחיות. הם רוצים. הם מעריכים את החיים יותר כי הם יודעים שהחיים לא מובנים מאליהם", אומרת ברוך שמסבירה כי דווקא בגילאים המבוגרים, הכניעה למוות היא פחות טריוויאלית.
רותי מונדר, בת 78, נחטפה גם היא מקיבוץ ניר עוז, עם הבת שלה והנכד שלה. בעדות שנתנה לאחר חזרתה מהשבי, סיפרה על התנאים הקשים בהן שהו היא, בתה ונכדה, ועם זאת, על הכוח מעצם היותם יחדיו. "בגיל הזה ישנה נכונות לתת, היא מתבססת כחלק מהזהות - הנתינה לצעירים ממך, האני שלך זאת לא רק השקעה עצמית, אלה הזדהות עם הצעירים שאנחנו מטפחים. מבחינה התפתחותית בגיל המבוגר שואבים הנאה מלתרום לדור הצעיר, זאת אפילו קבלת משמעות", אומרת ברוך. היכולת של מונדר להיעזר בבני משפחתה ולשרוד את כ־50 הימים ששהתה בשבי החמאס, מעוררת התפעלות עוד יותר לנוכח העובדה כי את הידיעה על מות בנה, שנרצח בפעולת הטרור של חמאס, היא גילתה עוד בהיותה בשבי.
כל הנשים שחזרו, ללא יוצא מן הכלל, מצטרפות לקריאה להחזרת שאר החטופים הביתה. ביניהן גם דיצה הימן, בת 84, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז ושהתה 53 ימים בשבי החמאס. בסרטון מטעם מטה משפחות החטופים מספרת הימן על התנאים מסכני החיים שבהם הייתה נתונה ושבהם עדיין נתונים אלו שנשארו בשבי החמאס.
נדמה כי בתוך התופת, התגלתה במלואה תפארתה גבורתן של אותן נשים מבוגרות. כנגד כל הסיכויים, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, הן הצליחו להחזיק מעמד, לעזור לעצמן ולסביבתן, לשוב הביתה בראש מורם ומיד להצטרף להמשך המאמצים להשבת כל החטופים שעדיין נותרו בשבי.
