"אני מתעורר בבוקר ביום שבת, פותח וואטסאפ, ומגלה שיש חשש ששלושה בני דודים שלי, שעבדו בחדר אוכל בקיבוץ בארי, חטופים", מספר אסמעיל אלקרנאוי מרהט. "בהתחלה לא האמנתי, לא חשבתי שאנחנו נמצאים במקום שבו אפשר לחטוף שלושה אנשים בבת אחת. קיבלתי תמונות וסרטונים של אנשים בורחים לשדות ולחורשות, צועקים, קסאמים נופלים… איפה אנחנו חיים?
"מיד הלכתי לאבא שלהם נאסר, וראיתי שכל השכונה כבר התאספה אצלו. שאלתי מה קרה, הוא אמר שהוא לא יודע כלום, ניסה להתקשר למשטרה, לצבא, לכולם - ולא עונים. פתאום הוא קיבל הודעה מטלפון זר, של איה מקיבוץ בארי, שמספרת שהם ברחו לשדות ולחורשות. שניים הצליחו לברוח, והיא מתחבאת עם בן דוד שלי בשיחים ליד הקיבוץ. הוא אומר בטלפון 'אבא, אני מתחבא כאן ולא יודע מה לעשות. יש מעלינו קסאמים, ויש מחבלים שמסתתרים בחורשות והורגים כל אחד'.
"כוחות הביטחון עדיין לא ענו, אז קיבלנו החלטה לחלץ אותו בעצמנו", אומר אלקרנאוי, נהג משאית. "קיבלנו מהם מיקום בוואטסאפ, ויצאנו ארבעה קרובי משפחה לכיוונם. כל הכבישים כבר היה סגורים, אז התחלנו לנסוע דרך השדות, כי המשפחה עובדת יותר מ־40 שנה בחקלאות, אז אנחנו מכירים הכול.
"נסענו דרך התעלות והחורשות. הגענו לוואדי שחסם את הדרך, והצלחנו לחצות אותו. נתקלנו במישהו שזיהה שאנחנו ממשפחת אלקרנאוי מהסביבה, סיפר שגם הוא בא לעזור, והתריע שיש צעירים וצעירות שבורחים מהמסיבה ברעים. נסענו לכיוונם, אספנו אותם והכוונו אותם לרכבים שייקחו אותם לפטיש ולאופקים, שהיו בטוחים. נדרשו לנו בערך שעתיים או שלוש, והצלנו בין 30 ל־40 איש. הם היו במצב רגשי די קשה, בכו והיו מפוחדים".
בדרך חזרה נתקלו במאות חיילים
כל הזמן הזה בן דודו עדיין הסתתר בשיחים מפני מחבלי החמאס. "המשכתי להתכתב עם הבן דוד בוואטסאפ כדי להרגיע אותו, שלא ייכנס לפאניקה. אמרתי לו לא לדבר ולא להתקשר, רק לכתוב". בצהריים, הוא מספר, הצבא כבר הגיע, והתחילה המלחמה בעצימות מלאה. אחרי שבני המשפחה סיימו לטפל בנמלטי המסיבה, הם התחילו לנסוע לכיוון בארי. "בשלב מסוים ה-GPS של הווייז נפל (ייתכן שבעקבות פעולות לוחמה אלקטרונית של צה"ל - ע"א), אז המשכנו בדרכים שהכרנו לכיוון בארי. המלחמה כבר לגמרי התחילה, וראינו דברים… לא טובים", משחזר אלקרנאוי. "היה לא מעט ירי חי, קסאמים, וגם הפגזות של צה"ל. השתדלנו להיות זהירים, היו לנו רק שני אקדחים ומעט תחמושת. לא מצאנו אותו ליד שער הקיבוץ, אבל הוא שלח תמונות של שדה בוטנים, ובזכות אלה אצלנו שעבדו בחקלאות, ידענו בדיוק איפה הוא".
בסופו של דבר אלקרנאוי ומשפחתו הצליחו למצוא את בן הדוד ואת איה מבארי, העלו אותם לרכב, ונסעו במהירות. אלא שבדרך חזרה, הם נתקלו בכוח צה"ל. "איזה 400-300 חיילים, גדוד שלם", מספר אלקרנאוי, "הגענו עם לנד קרוזר לבן (רכב תוצרת טויוטה, בדומה לכלי הרכב ששימשו את מחבלי חמאס - ע"א), וכולם שלפו עלינו נשקים".
בשלב הזה איה מקיבוץ בארי הצילה אותם: "היא יצאה מהרכב, נשכבה לפנינו וצרחה על החיילים 'אל תירו, הם באו לחלץ אותי!'. החיילים התקרבו עם נשקים שלופים, תחקרו אותה, והכל בא על מקומו בשלום. זמן קצר לאחר מכן מצאנו סמוך לכוח עוד שני אנשים, אחד מאשדוד ואחת מנס ציונה, והעברנו אותם לצבא".
"החלטתי להיות חזק ולהמשיך את החיים"
"ראינו בדרך חזרה גופות ומראות נוראיים. אי אפשר לתאר את זה. אבל כשמישהו במצוקה, אי אפשר לעמוד מנגד". אלקרנאוי משתף בקושי שהוא חווה בימים שאחרי: "ביומיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היה לי קשה. הרבה מחשבות, הרי הייתי יכול להיות חטוף או הרוג. מחמאס, מצה"ל, מכדור תועה… מה היה יכול לקרות לנו. היינו תחת אש".
אבל, הוא אומר, "אני חזק, והחלטתי להיות חזק ולהמשיך את החיים. אני התייתמתי מאב בגיל צעיר, והייתי צריך להיות האבא של המשפחה בגיל 15. צריך להמשיך את החיים, אם כל הזמן אחשוב שלילי - אתמוטט. אבל מאז חזרתי לשגרה, והיום אני מרגיש הרבה יותר טוב".
הוא מספר שהוא עדיין בקשר עם האנשים שהוא חילץ, לרבות איה מקיבוץ בארי ונדב מאשדוד. "אני מקווה שכל החטופים יחזרו בשלום, משתתף בצער ההרוגים ומקווה שכל הפצועים יחלימו. מקווה שכולנו נחיה פה ביחד, כתף אל כתף - יהודים, ערבים, דרוזים… שכל אזרחי מדינת ישראל יחיו פה בשלום".
