גל גדות, יוסף חדאד, נועה תשבי / צילומים: AP - Darko Vojinovic, Jordan Strauss, איל יצהר
ברק בכר הוא לא איש של הסברה. הוא איש של כדורגל, של שחקנים ואוהדים ואימונים ארוכים. עד מאי האחרון הוא אימן בישראל - את עירוני קריית שמונה, את הפועל באר שבע וגם את מכבי חיפה, ובעקבות ההצלחות המשמעותיות שלו בארץ הוא קיבל הצעה מהכוכב האדום בלגרד, חתם שם, ומאז הוא קופא מקור.
ב-24 באוקטובר הוא התפרץ. הזעם שהוא אגר מהזוועות שפקדו את ישראל שבועיים קודם לכן יצא במקום שלרוב נסב רק על ניצחונות, הפסדים ויכולות של שחקנים - מסיבת עיתונאים. בקול כואב הוא סיפר את הסיפור הנורא של משפחת עידן. של מיכאל ועמליה, בני השש והתשע שהתחבאו בארון ושמעו את הוריהם נרצחים. של אביגיל בת השלוש שנחטפה יתומה לעזה. "אומרים שכדורגל מחבר בין מדינות, גזעים ואנשים. בכדורגל מדברים על שלום ועל כבוד", קרא בכר לקראת משחק של קבוצתו בליגת האלופות. "ואני שואל: איפה הכבוד של 1,400 האנשים האלה שנרצחו? צעירים וצעירות חפים מפשע שבסך הכל רצו לחגוג במסיבת שלום. ילדים, תינוקות וזקנים שרק רצו לחיות בשלום ונטבחו אחד אחרי השני", המשיך ופירט באופן גרפי מצמרר דברים שאירעו בשבת הארורה ההיא - והאשים: "איך אתם יכולים להתעלם מזה? מועדונים כמו ברצלונה, ריאל, מנצ'סטר סיטי, ליברפול לא כיבדו את אוהדיהם. עולם הכדורגל מאכזב מאוד. ואני תוהה אם זה הכל בגלל כסף? כסף קונה ערכים וצדק?"
הדברים של בכר, המוכרים לאוזניים הישראליות מאז 7 באוקטובר, היו יוצאי דופן בהקשר שבו נאמרו. עולם הספורט כבר פגש באצטדיונים הדהוד של טרגדיות לאומיות. הנשר האלבני של שחקני נבחרת שווייץ במשחק מול סרביה הוא דוגמה זכורה. היו עוד. ובכל זאת, מאמן שמתבטא כך, במסיבת עיתונאים זרה, זה דבר חריג. חריג מאוד. "זו הייתה סוג של התפרקות", הוא מספר. "רצון לתמוך, רצון להתפרץ, רצון להתעצבן על מה שקורה בעולם. שילוב של המון דברים. מאז השבת הארורה ההיא אגרתי ואגרתי. לא ביקשנו לתמוך בישראל ולא ביקשנו לבחור צד. פשוט ביקשנו לכבד אנשים שנטבחו ונרצחו. זה משהו מינימלי. עולם הספורט היה מאוד מאכזב".
האפקט של מסיבת העיתונאים של בכר היה דרמטי. דברים הגיעו לאוהדים ברחבי העולם והתגובות, הוא מספר, היו מטורפות. "התייעצתי עם אנשים וחשבתי שזה יכול לפגוע בי בעתיד, אבל זה לא עניין אותי אז - וזה לא מעניין עכשיו. אם זה יפגע אני אעשה את זה עוד פעם", הוא אומר. "זה הדבר הנכון. ולפעמים צריך לעשות את הדבר הנכון".
גל גדות: וונדר וומן לא דופקת חשבון
ההתייצבות הזו למען כבודם וזיכרונם של קורבנות אוקטובר, השבת החטופים או הצדקת היציאה למערכה בעזה, אירעה אצל לא מעט אנשים בלא מעט זירות. חלקם גם שילמו מחירים לא מבוטלים בכלל. גל גדות למשל ביטלה את כל הקמפיינים המסחריים שלה עם פרוץ המלחמה, והקצתה את הפלטפורמות האינטרנטיות שלה, כמעט 2 מיליון עוקבים, להעלאת המודעות לזוועות 7 באוקטובר, למאבק להשבת החטופים, ולמתן קול לקורבנות. היא שוחחה עם שורדים ובני משפחות של נרצחים, סייעה בהפצת סרטון הזוועות לבכירי הוליווד, והתגייסה באופן מלא, יחד עם בעלה ירון ורסנו, לקמפיין תרומות ענק לקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית. הקרן מטפלת מאז 7 באוקטובר ב-9,000 נפגעים, ורק בזכות גדות, מספרת מנכ"לית הסוכנות היהודית אמירה אהרונוביץ, גויסו מיליוני שקלים.
"יממה לתוך הסיוט קיבלתי פניה מגל גדות וירון ורסנו שאומרים 'הננו כאן' - אנחנו רוצים לסייע", מספרת אהרונוביץ'. "היה בזה משהו כל כך לא מובן מאליו ואותנטי, שלא מחפש שום דבר חוץ מלעשות טוב". לדבריה, האימפקט של גדות היה מטורף - גם מבחינה הסברתית. "זה שמישהי כמו גל לוקחת את זה למיליוני העוקבים שלה - זה דבר חסר תקדים וכל כך חשוב במערך ההסברה. העניין שלה והרצון שלה להבטיח שזה עובד היו מרגשים ממש".
בסביבתה של גדות, שמסרבת לקחת קרדיט כלשהו על המהלך, מדגישים: "ברור שיש סיכונים בכל צעד ובכל אמירה שלה, אבל גל מראה עד כמה היא לא דופקת חשבון ביחס למה שחשוב לה".
אקי אבני: "להשקיע, כי המלחמה היא שם"
גדות היא ממש לא היחידה שלא דופקת חשבון ביחס למחירי ההסברה. "אם יש מישהו שלא אוהב אותי כי אני מזועזע ומגנה בכל תוקף את מה שקרה, ואעשה הכול בשביל ש-7 באוקטובר לא יחזור על עצמו, בשביל למגר את הרוע והשטניות הזו שפגעה בנו - הוא במילא לא חבר שלי", אומר השחקן אקי אבני, שמגויס למאמצי ההסברה של ישראל כבר שנים - ונרתם גם הפעם, ממש מהימים הראשונים. "אין מסוכן בלעמוד מאחורי האמת שלך. ויש זמן, יש רגע, שאתה אומר: 'אוקיי האמת שלי היא הדבר היחיד שהייתי רוצה לעמוד מאחוריו'. אבא שלי גר 10 ק"מ מגבול עזה. הוא התפנה כמו 250 אלף פליטים ישראלים במדינה. כל המשפחה שלי משרתת בצבא, אני כואב את הכאב של הנופלים ואני לא ישן בלילות כמו כולם".
אבני, שנסע בין אוניברסיטאות בארה"ב עוד לפני שזה נהיה פופולרי, טוען שההסברה הישראלית דווקא טובה, הבעיה איתה אחרת. "אנחנו פשוט הולכים לאיבוד במספרים. אי אפשר להתחרות ב-1.4 מיליארד מוסלמים שיש להם דעה מאוד חזקה ואג'נדה דתית מאוד חזקה", הוא אומר. לדבריו, כדי לנצח - צריך להקדיש לזה תקציבים, והרבה. "צריך להשקיע בזה", הוא מחדד. "לא כמו התקציב של משרד הביטחון או צה"ל - אבל המון כסף, כי המלחמה היא שם".
אלה קינן: הבלוגרית שהסתערה על הזירה
מי שהיטיבה להבין מהר מאוד איפה המלחמה על הנרטיב קורית, היא אלה קינן. בלוגרית הטיולים הפכה בין לילה לשרת ההסברה הישראלית בפועל, והניעה אלפי ישראלים לפעולה ברשתות החברתיות. הקיבוע שלה את ההשוואה של "חמאס = דאעש" (שגם אבני טוען שהיה הראשון להתחיל להניע אותה) הפך למסר החשוב ביותר אולי בהסברה הישראלית, והגיע למיליוני אנשים ברחבי העולם, וכן לנאומו של ראש הממשלה.
בראיון לגלובס ימים ספורים לאחר תחילת המלחמה סיפרה על הרגע שבו נכנסה לזירת המלחמה על ההסברה: "אמרתי לעצמי - מחר אני מתחילה לעשות הסברה ברשת, והעליתי איזה ציוץ. לא ישנתי טוב בגלל המצב, התעוררתי בחמש בבוקר וראיתי שזה הגיע לאלפיים לייקים. קלטתי שכבר אין דרך חזרה. בשש בבוקר כתבתי פוסט שבו אני מסבירה שצריך ללכת על הנרטיב של דאעש. היה לי ציוץ עם חומרים והסברתי מה צריך לעשות. בתכלס, גם אני הייתי צריכה את ההכוונה הזאת עבור עצמי". באותו ראיון הדגישה קינן כי היא לא רוצה שזה יהפוך למקצוע שלה, ובכל זאת בינתיים כבר חודשיים שהיא בחזית. "אני לא מחפשת להיות סלב", אמרה אז. "לא רוצה צילומים. זה לא מעניין אותי. אני רוצה לעשות לביתי ואני אזרחית פשוטה. יש לי עסק של טיולים ויצירת תוכן, כולל סרטוני טבע לילדים בטיקטוק. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
יוסף חדאד: "אני מקבל איומים והודעות שנאה"
מי שהסברה דווקא כן הולכת ומסתמנת יותר ויותר כמקצוע שלו, הוא יוסף חדאד, מהבולטים ביותר בהסברה הישראלית. חדאד, וארוסתו אמילי שריידר, פעילים שניהם במגוון חזיתות מתחילת המלחמה - והיקף החשיפה שלהם אדיר. "אני מקבל לא מעט איומים על החיים שלי והודעות שנאה, אבל למה הם רוצים להפחיד? כי הם לא רוצים שאמשיך לדבר בקול רם, הם יודעים שאני אומר את האמת ומציג עובדות וזה פוגע באג'נדה שלהם", אמר חדאד לגלובס לפני מספר שבועות.
"הדרך הכי פשוטה להבין איך הגעתי למצב שאני מגן על מדינת ישראל ברחבי העולם עוברת בשלוש תחנות - הילדות שלי, השירות בצבא והשיקום לאחר הפציעה", אומר חדאד. "גדלתי בנצרת ונולדתי בחיפה, ותמיד בין שני המקומות האלה הייתי עוסק במה שקוראים לו היום 'הסברה'. כשהייתי עם חברים יהודים הייתי מנסה להסביר את החברה הערבית ואת מה שעובר עליה, וכשהייתי עם ערבים הייתי מסביר את הזווית היהודית. הרגשתי תמיד חלק מהחברה הישראלית כי היו לי חברים יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. התייחסנו אחד לשני קודם כל כבני אדם. באמת נתנו לנו בחיי היום יום את ההרגשה שאנחנו בני אדם, וכתוצאה הרגשנו בשוויון, ולכן גם הרגשנו הכי ישראלים. כשהגעתי לגיל 18, בזכות הילדות הזו, החלטתי להתגייס לצבא. ב־2003 זה היה נדיר ביותר, יותר מהיום אפילו, לראות ערבי על מדים. הרגשתי מעין שגריר של החברה הערבית בתוך הצבא. לחיילים היהודים, שהם אמנם אחים שלי, היו הרבה שאלות, ומצאתי את עצמי מסביר להם את הערבים, וכשהגעתי הביתה מסביר את היהודים לערבים".
נועה תשבי: "לא יכולתי להישאר בשקט"
נוסף להם, ישנם רבים: מטבע הדברים היריעה קצרה מלהכיל את כולם. נועה תשבי היא דוגמה בולטת ביותר, והיא פועלת כבר שנים רבות וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, בהסברה ישראלית - ובהתנדבות. היא בקיאה, היא חדה, היא רהוטה - ובהתקיים הריק הממשלתי שהיה כאן בתחום ההסברה, היא הייתה לא פחות מנכס - למרות שמשרד החוץ סיים את העסקתה מטעמו חודשים ספורים קודם למלחמה. "הייתי אקטיביסטית יהודייה במשך רוב 15 השנים האחרונות", כתבה בפוסט באינסטגרם שבו שיתפה עדות שנתנה בקונגרס בנוגע לקשר שבין אנטישמיות בקמפוסים ומימון טרור. "התחלתי פשוט בגלל שלא יכולתי להישאר בשקט. ידעתי שזה לא שאנשים פשוט 'לא קלטו' את ישראל. ידעתי שזה משהו אחר שקורה. משהו עמוק", כתבה. בסיום הפוסט הוסיפה בעברית: "אנחנו יודעים מי מאחורי השנאה הזאת ולא נעצור עד שננצח אותם. ישראל חזקה גם בשטח גם מול חמאס וגם בחזית ההסברה".