שלמה רון הגיע לנחל עוז כשהיה בן 18, במסגרת גרעין הנח"ל הראשון שהתארח בקיבוץ. הגרעין התאזרח והחליט להתיישב במקום."הבחירה שלו להתיישב בנחל עוז קריטית בעיני להבנת האישיות שלו", סיפרה אחייניתו, עירית שמיר ברץ. "זאת הגבורה הרכה שלו. הוא לא היה איזה איש מלחמה, הוא היה איש ספר, איש של תרבות, שחקן חובב שהופיע הרבה שנים בבימת הקיבוץ ואחרי זה שר במקהלה. בשנים האחרונות התחיל גם לצייר, הוא היה אדם מאוד רך, איש של אנשים".
אשתו של רון, חנה, נולדה בקבוצת כנרת. היא הגיעה לנחל עוז כנערה להתנדב, התאהבה ברון ונשארה לגור שם איתו. במהלך השנים נולדו להם בן ושתי בנות. בשבת 7 באוקטובר שתי בנותיהם שהו איתם בקיבוץ, וכך גם אחד הנכדים, חייל שנחשב בודד כי אימו גרה בלונדון.
עירית מספרת כי באותה השבת קבוצת הוואטסאפ המשפחתית רחשה בשעה מוקדמות. "יש לנו בני דודים בבארי, אז מיד כששמענו על אזעקות התחלנו להתכתב. ידעתי שענת, אחת הבנות של שלֹמה וחנה, נמצאת בנחל עוז, וכתבתי לה. כולם כתבו שהם בפחד נוראי ושהם שומעים יריות מאוד מקרוב". עוד היא מספרת כי "די מהר בתו הודיעה לנו שהיא יודעת שירו באבא. הם לא ידעו אם הוא מת כי הם לא יצאו מהממ"ד. באותו בוקר, מה שידעתי הוא ששלמה לא הסכים להיכנס לממ"ד".
לא התפנה מעולם
היא ממשיכה לגלול את מה שנודע להם רק בדיעבד. "הדירה שלהם בקיבוץ מורכבת משתי דירות מוצמדות. בנותיו ונכדו, ששהו בדירה השנייה, לא הספיקו לפגוש את רון באותו בוקר. כל מה שהן ידעו הגיע מההתכתבות עם המטפלת של חנהל'ה. המטפלת כתבה להן ששלמה לא מסכים להיכנס לממ"ד, אבל שהוא אמר לחנהל'ה ולה להיכנס לתוכו. היא סיפרה לנו שכשהיא סגרה את הדלת היא הצליחה לראות מחבל שעומד על המרפסת ויורה בשלמה".
עירית מספרת כי שלמה התיישב בסלון שמחובר למרפסת עם חלון גדול. אף שאשתו הפצירה בו שיבוא לממ"ד, הוא אמר שהוא נשאר. היא ידעה שאין לה מה להפציר עוד. הוא תמיד היה נשאר. בניגוד למשפחות אחרות, הם מעולם לא התפנו מנחל עוז, בשום סבב קודם. "הוא אמר לה, אני יושב פה, יצא לסלון וישב, ואמר שאין להן מה לפחד והכל יהיה בסדר".
עירית מספרת כי "שלמה היה בעברו שחקן ואף במאי, הכורסה הזאת במרכז הבמה אל מול פני הסכנה - זה כל כך הוא. הרי הוא היה יכול לשבת בעוד מקומות, אבל ישב בכורסה המרכזית ממש מול החלון, הוא ראה שהמחבלים באים ונשאר לשבת ואין ספק שהוא הבין שהוא מרכז את תשומת הלב ומפנה את כל הזרקורים אליו כדי שהילדים וחנה יספיקו להסתתר. עובדה שזה עבד והיה כל כך משכנע. האיש הבודד הזה בכורסה".
האמין שזה המקום הכי בטוח
עירית מספרת כי המחבלים חזרו לבית מספר פעמים, חיפשו בארונות כל מיני דברים אבל לא התקרבו לממ"דים, לא עלה על דעתם. בדירה של הבנות, כך היא אומרת, הדלת של הממ"ד בכלל לא הייתה נעולה. "הוא ממש סידר סצנה של איש בודד זקן שיושב לו ולא מבין מה קורה לו. הוא לא ניסה להסתיר שום דבר, לא סגר את התריסים, לא סגר את הדלתות, הוא היה כל כך משכנע והם באמת קנו את זה. יותר משהיה איש תרבות, שלמה היה איש משפחה. המשפחה הייתה חשובה לו. לאורך כל חייו הוא באמת האמין שהמקום הכי בטוח והכי נכון לגדל את הילדים שלו הוא נחל עוז".
לדברי עירית, המוטו של ההתיישבות היה ועודנו לשמור על הגבולות באמצעות התיישבות - לתת חיים לגבול, לא להפוך את זה למקום של צבא בלבד, ואת זה כל קהילת הקיבוץ ניסתה ליישם. היא מגדירה את הגבורה של רון כ "גבורה רכה. לא אנשי חיל, לא עם אקדחים. פשוט איש שעם הגוף שלו הגן על המשפחה שלו".
שלמה רון נקבר בבית העלמין כנרת, קרוב למשוררת רחל שאהב. אשתו חנהל'ה תישאר גם היא בצפון, המקום שעזבה כנערה צעירה חוזר עתה להיות לבית. קהילת נחל עוז, אומרת עירית, תחזור לקיבוץ. "כל האנשים האלה, שחיים על הגבול, פניהם לשלום. אני בטוחה שהם גם יחזרו לשם".
