מימין: מוחמד אל–בדר, גמאל עבד אל–נאצר, רוחאללה ח'ומייני, סאדם חוסיין, השייח יאסין ויאסר ערפאת / עיבוד: Associated Press, Harry Koundakjian, Mario Torrisi, Sayaad, Adel Hana
ההיסטוריה כמעט מעייפת במטעני האירוניה שלה. בזמן ששיעים תימנים סוגרים לנו את השער הדרומי, ועושים ניסויים בליסטיים בשמי אילת, אנחנו נזכרים במשהו שקרה בדיוק לפי 60 שנה, בדצמבר 1963.
בפגישה חשאית שהתקיימה בלונדון נציג בכיר של השיעים התימנים הציע עסקה לישראל: היא תעזור לאימאם השיעי המודח, מוחמד אל-בדר, לחזור אל כיסאו, ובתמורה, תימן השיעית תכיר בישראל. תארו לעצמכם, אמר התימני, אם אנחנו נכיר בכם, ערב הסעודית וירדן ילכו בעקבותינו.
● יואב קרני, פרשנות | קולורדו לא הצביעה זה 20 שנה לטובת רפובליקן, עכשיו היא אוסרת על טראמפ להתמודד בבחירות לנשיאות
● כך הפכו החות'ים ממטרד מקומי לאיום אזורי
אחד הישראלים שנכח בפגישה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז יעקב הרצוג (הדוד של). השני היה ראש המוסד מאיר עמית. בדוח שלו על הפגישה כתב הרצוג: "הבה לא נחמיץ את ההזדמנות". וההזדמנות אמנם לא הוחמצה. 13 טיסות אספקה ישראליות עם נשק ותרופות יצאו לתימן בשנתיים הבאות, באישון לילה, בסוד כמוס.
לימים יטען עיתון המקורב לחיזבאללה בלבנון כי ישראל אפילו תכננה להצניח "חיילים ממוצא תימני" על אדמת תימן כדי שיעזרו למלוכנים. העיתון הזה, אל-אחבאר, גם טען שהקשרים הראשונים בין ישראל לערב הסעודית נוצרו בימים ההם, כשהסעודים ביקשו, כביכול, שהישראלים יבואו לעזרתם במקרה של מלחמה סעודית־מצרית.
הסוד התגלה כשהאימאם עצמו חשף בראיון לעיתון איטלקי את יחסיו המיוחדים עם ישראל. הוא גילה שתמורת עזרתה הוא הציע לישראל חופש פעולה בענייני "מסחר, כספים ומכרות". אחד מיועציו אמר לעיתון "איך היינו מסתדרים בלי אשראי ישראלי? מי אתם חושבים שילמו בשביל הנשק, התחמושת והמכוניות שבידינו?" (הפרטים האלה לקוחים ממאמר של חוקר ישראלי, יוגב אלבז, בכתב העת Israel Studies, אביב 2022).
ישראל התעניינה באימאם השיעי בגלל זהות מדיחיו. שלטונם נישא על כידוניו של חיל משלוח מצרי גדול, שבשיאו הגיע ל־60 אלף איש. בנקודה אחת, ב-1965, ישראל שקלה ברצינות להפציץ את בסיסי המצרים בצנעא ובחודיידה. חיל האוויר תמך. ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין התנגדו.
האימאם לא שב אל כיסאו. יחסי הכוחות הצבאיים אמנם נטו לטובתו, אבל הסעודים בגדו בו, והכירו ב־1970 במשטר בצנעא. האימאם גלה ללונדון ומת שם ב־1996. תימן התייצבה לזמן מה, עד שגילתה שקשה לה להסתדר ללא מלחמת אזרחים קבועה, בין שזה בין הצפון לדרום, ובין שזה בין השיעים לסונים. בפעם הבאה השיעים דווקא הגיעו לצנעא, ונשארו בה.
שמונת הימים של האימאם
התפקיד המצרי בתימן היה נבזי במיוחד. בזמן שעדיין היה נסיך הכתר, אל־בדר היה מבני חסותו של עבד אל־נאצר. רודן מצרים הרעיף עליו חיבה והזמין אותו להצטרף אל קע"ם, האיחוד שהוא כונן בין מצרים לסוריה ב-1958. התימני הצעיר אפילו נגרר אחרי הרודן לדמשק, אל מעמד החתימה של הסכם קע"ם. בהשראת עבד אל־נאצר הנסיך נסע למוסקבה וחתם על הסכמים לשיתוף פעולה עם הסובייטים.
כשאל־בדר עלה לשלטון, מגמת פניו הייתה לרפורמות, "מצעד לעבר המודרניות", כדבריו. הוא היה מהדורה מוקדמת של מוחמד בן סלמאן מערב הסעודית. אך קשה לדעת לאן כל זה היה מוביל, מפני שעבד אל־נאצר לא הניח לו לנסות.
ביום השמיני למלוכתו מפקד משמר הראש שלו, חביבם של המצרים, קולונל עבדאללה א־סלאל, חולל הפיכה צבאית והפגיז את ארמון המלוכה. האימאם נועד להיקבר תחת ההריסות, אבל הצליח להימלט. מקורביו נטבחו. בתוך יומיים הוצאו להורג 47 אישים בולטים במחנה המלוכני והתחילה מלחמת אזרחים בת שמונה שנים. במהלכה המצרים השתמשו בגז רעיל.
ישראל יצאה נשכרת מהסתבכותה של מצרים בתימן. במקום להתכונן ללוחמת שריון במדבר רבבות חיילים מצרים עסקו בניסיון לדכא לוחמי גרילה עם רובים ישנים בהרים.
הדרך לתל אביב עוברת בריאד
הפלירט של ישראל עם השיעים של תימן צריך כמובן להיבחן בהקשר של זמנו. גמאל עבד אל־נאצר היה האויב המושבע, שגמר אומר למחוק את ישראל מהמפה. הוא אמנם ישב מן הצד השני של חצי האי סיני המפורז, אבל זמניותו של הפירוז הייתה נהירה לכל המתבוננים. הרצון לרתק את מצרים אל חזיתות רחוקות היה חלק מדוקטרינת הביטחון הלאומי של ישראל.
מה היה עבד אל־נאצר יכול לעולל ממאחזו בתימן? קודם כול, לחתור תחת משטרים נוחים למערב ולהבטיח שהמושבה הבריטית עדן, שעמדה על סף עצמאותה, תצטרף אל מחנה הקדמה הבינלאומי, כלומר תעמוד לצד ברית המועצות במלחמה הקרה. יוחסה לו האמירה "הדרך לתל אביב עוברת בריאד ובמפרץ".
אבל מעורבותה של ישראל בתימן רומזת על משהו גדול יותר מקוריוז היסטורי. היא מתיישבת עם "הקונספציה", זו העומדת להיבחן תחת זכוכית מגדלת בוועדת החקירה של היום שאחרי. תחילה יהיה כמובן צורך להגדיר את הקונספציה. אני מציע הגדרה רחבה ככל האפשר, לא רק נוסחת חישוב הסבירויות של התקפת חמאס באוקטובר השחור, אלא הדרך המנטלית והאינטלקטואלית שהובילה את ישראל אל הנחת מניעיו של חמאס ואל הנחת יכולתה להשפיע על התנהגותו.
איפה המוסלמים המתונים
זו הקונספציה, שרגליה עומדות אולי בשנות השלושים של המאה שעברה, אשר ראתה בלאומיות הערבית את האויבת העיקרית, וחיפשה אנטיתיזה: בעלי ברית, או לפחות אויבים נסבלים, שיהיו מקולפים מקנאותם של הלאומנים.
איפה נמצאת האנטיתזה? בשבטים ובמסגדים. כמובן, לא בכל השבטים ובכל המסגדים, אבל ברבים מהם. הקונספציה התחילה הרבה לפני תימן ונמשכה הרבה אחריה. אפשר לטעון שבלעדיה לא היה מתרחש המחדל התודעתי והפוליטי שאפשר את התמוטטות הביטחון הקיבוצי והפרטי של הישראלים.
ישראל לא הייתה הראשונה שהניחה את עצם מציאותה של אנטיתזה ביחסים עם אוכלוסייה עוינת בסביבה קולוניאלית או תחת כיבוש צבאי. "מוסלמים מתונים" היו משאת נפשם של הרוסים בקווקז עוד לפני 200 שנה, של הבריטים בהודו מהמאה ה־17 ואילך, של ההולנדים באינדונזיה, של הצרפתים באלג'יריה ובזמננו גם של ההודים בקשמיר.
לא פעם ההנחות על קיומה של מתינות התבדו, אבל החיפוש אחריה לא פסק. אנתרופולוגים רוסים חיפשו אותה בתחילת המאה ה־19 ובסוף המאה ה-20, כמעט באותה הלשון ועם מסקנות דומות.
הלאומיות הערבית היא התפתחות רעיונית ופוליטית מאוחרת למדי. היא התחילה להגדיר את עצמה בתור שכזאת מתוך עימות עם מעצמות המערב, לאחר שנכנסו למזרח התיכון בשליש האחרון של המאה ה-19.
הלאומיות הערבית התחילה לאיים על החזון הציוני עוד לפני מאה שנה ויותר. זה קרה בימיה האחרונים של האימפריה העות'מנית, אבל בייחוד לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924, כשפוליטיקה אזרחית, אם גם לא חילונית למהדרין, התחילה לתפוס את מקומה המרכזי של הדת. צצו מפלגות פוליטיות ערביות, שבחלקן פאשיזם וסוציאליזם היו מקורות ההשראה.
לנצח במלחמה מבלי לנצח
לאומנות וסוציאליזם נעשו הבון טון של הפוליטיקה הערבית לאחר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים ב־1952. היא נתנה טעם רענן ותקווה חדשה לחזון פאן־ערבי, שבו כמובן לא היה מקום לישראל.
בעיני ישראל, וגם בעיני הבריטים והצרפתים, עבד אל־נאצר היה בן דמותו של היטלר. הצורך לבלום אותו מבעוד מועד הוציא את הגניחה האימפריאליסטית האחרונה מגרונם של האנגלו־צרפתים. ב־1956 הם קשרו קשר עם ישראל במטרה לחזור ולהשתלט על תעלת סואץ.
"הקנוניה המשולשת", כפי שקראו לה הלאומנים הערבים ותומכיהם, הנחילה לישראל עשר שנות שקט, אבל גם הביאה את עבד אל־נאצר אל פסגת תהילתו. היא נעצה את המסמר האחרון בארון נוכחותן של מעצמות אירופה במזרח התיכון.
היעד האסטרטגי של מלחמת סואץ היה להפיל את עבד אל־נאצר. תחילה זה היה נראה יעד ריאלי. צבאית היה אפשר כנראה להשיג אותו. אבל לא היה לו כל סיכוי פוליטי. הדינמיקה של הימים ההם אולי צריכה להילמד במקומותינו בימים אלה, מפני שהיא יכולה להזכיר משהו למישהו. האנגלו־צרפתים שכחו לבקש רשות מאמריקה, אולי מפני שסירבו להודות כי הם אינם עוד בעלי הבית. נשיא אמריקאי זקן יחסית, דווייט אייזנהאואר, רקע ברגלו, והמוזיקה פסקה בן רגע.
עבד אל־נאצר לא היה צריך לנצח במלחמה כדי לנצח במלחמה. הוא היה צריך רק להישאר עומד על רגליו בסופה. עצם עמידתו נחשבה לניצחון פנומנלי, והוא היה לאגדה חיה. תארו לעצמכם את היום שבו יחיא סינוואר יצא מן המנהרה, ויסקור משמר כבוד בכיכר פלסטין החרבה תחת דגלים ירוקים מתבדרים ברוח. היש ספק מי יוכרז למנצח?
גלימות שחורות במקום כאפיות מנומרות
ב־1957 התחוור לישראל שמבצע קדש, המוצלח כשלעצמו, היה רק הסיבוב הראשון. המלחמה נגד הנאצריזם התפתחה למשימה ישראלית לאומית מרכזית. כמו כל משימה לאומית טובה, היא לבשה ממדים של אובססיה. היא השפיעה על כל תהליך של ניתוח וקבלת החלטות.
המעשייה התימנית ממחישה את הפרדוקסים והאבסורדים של המלחמה על הלאומיות הערבית. הברית המרחבית (פריפריאלית) שבן גוריון קיווה להעמיד במרכזה של אסטרטגיית השיור הלאומי הובילה את ישראל לפתח יחסים קרובים עם שותפים לא ערבים או לא מוסלמים.
בעל הברית הקרוב ביותר היה מוחמד רזא פהלווי, השאה של איראן. אבל אפילו קריסתו הדרמטית לא שכנעה את ישראל לוותר על ציפיותיה, הנחותיה וסבירויותיה. היא האמינה שאינטרסים משותפים עם איראן, זאת אומרת בלימת הלאומנות הערבית, יאזנו בסופו של דבר את השפעתן של דוקטרינות דתיות משיחיות שיעיות.
ב-1980, לאחר התקפת עיראק על איראן, ישראל הציעה את עזרתה לרפובליקה האסלאמית. טוב ח'ומייני מסדאם, אמרו המומחים הישראלים זה לזה וגם לאמריקאים. אלה האחרונים דווקא לא השתכנעו, וסייעו לסדאם. ישראל ארגנה משלוחי נשק לאיראן. האיראנים לא נשארו אסירי תודה לאורך זמן, אם בכלל. אבל ישראל התקשתה להיפרד מחברתם הקונספטואלית.
בשנה השנייה למלחמת איראן־עיראק ישראל חנקה את מערב ביירות ("בלי אוכל ומים", יעץ אז יצחק רבין לאריאל שרון), ודרשה וגם השיגה את נסיגת אש"ף מלבנון. היא הניחה הנחות הזויות על זהותם של מי שימלאו את הוואקום, אבל משכה בכתפיה כשגלימות שיעיות שחורות החליפו את הכאפיות המנומרות. חיזבאללה במקום אש"ף היה שמה של המערכה הראשונה במחזה הקונספטואלי. שמה של המערכה הבאה היה חמאס במקום פת"ח.
השפה של המזרח התיכון
יוסי ביילין מספר על שיחתו עם ראש הממשלה אריאל שרון ב־2005, כשהאחרון החליט להתנתק מעזה. זו שגיאה, אמר ביילין, על פי עדותו. הוא התכוון להריסה השיטתית של מנגנוני הביטחון של הרשות בעזה, שקדמה להתנתקות והבטיחה ואקום שחמאס מילא בעונג. שרון משך בכתפיו. "כל הערבים אותו הדבר", הוא אמר לביילין, לדבריו.
שרון השתעשע בחיפוש חלופות ללאומנים הפלסטינים מיומו הראשון במשרד הביטחון של מנחם בגין, ב־1981. הוא הפקיד אז את פרופ' מנחם מילסון על "המינהל האזרחי", כדי שיממש את תוכנית "אגודות הכפרים". הן נועדו לייתר את אש"ף על יסוד ההנחה האנתרופולוגית־פוליטית, שמבנים מסורתיים ייטיבו לשרת את המעצמה הכובשת; ומה לך מרכיב מסורתי מובהק ואותנטי יותר מהכפר.
זה נוסה גם במקומות אחרים, לא תמיד כדי לצנן רדיקליות, אלא לפעמים כדי ללבות אותה. משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה ניסה את זה, כשיצר מדינות דמה לשחורים (בנטוסטנים) באזורים הכפריים של דרום אפריקה. זה לא עבד. אולי זה היה עובד אלמלא הלבנים היו קמצנים טריטוריאליים וציירו מפות מוטרפות.
טינה עמוקה ללאומנים הפלסטינים מוסיפה לפרנס את תהליך קבלת ההחלטות בישראל, כפי שהעידו דברי בנימין נתניהו בשבוע שעבר על הצורך להתכונן לפעולה צבאית נגד שירותי הביטחון של הרשות; כפי שמתחוור מנחישות דעתו שלא להרשות לרשות להיכנס לעזה.
השבוע הוא אמר שהוא הציל את ישראל ממדינה פלסטינית, אף כי הוא נאלץ להודות שהוא עצמו אפשר למדינה פלסטינית קטנה להתקיים בעזה. מה ההבדל אפוא בין שתי המדינות הפלסטיניות, זו שלא קמה וזו שקמה למעשה? אחת עמדה להישלט בידי לאומנים, השנייה נשלטה בידי אסלאמיסטים. ואף כי בימינו כבר ברור שאין שום דבר מתון באסלאמיזם הזה, הקונספציה חזקה מן המציאות, ובקונספציה הלאומנות היא תמיד מקור הסכנה העיקרי.
ב־2002, כאשר החליט לצאת למבצע חומת מגן, ראש הממשלה שרון הכריז מה שחשב מאז ומעולם. הוא אמר את זה באנגלית, לתועלת האמריקאים. "מיסטר ערפאת הוא אויב" היו המילים. נתניהו כנראה לא חזר על התבנית הזאת, אבל מכל מה שהוא אומר בוקע אותו הצליל, "מיסטר עבאס הוא אויב".
מה ההבדל בין איבת האסלאמיסט לאיבת הלאומן? קשה להשיב על זה חד־משמעית. אפשר לטעון כי קריסתה של המגמה הלאומית חילונית אפשרה את עלייתה של תנועה משיחית אלימה, האויבת המסוכנת ביותר מאז ומעולם, מפני שהיא פטורה מכל מעצור רציונלי. מומחים לענייני המזרח התיכון בתקשורת הישראלית מרבים להדגיש את הצורך ב"לדבר בשפה של המזרח התיכון". אולי הם מתכוונים שגם ישראל צריכה לחדול להיות רציונלית.
בזה בדיוק העניין: ההכרה שרק ההתייצבות מול כוח לא רציונלי יכולה לפטור את ישראל מן הצורך להיות רציונלית. הלאומיות הערבית הייתה אויבת מרה, שגררה את ישראל לשלוש מלחמות קיומיות. אבל היא הייתה נכונה להתפייס בסופו של דבר, או לפחות לקבל את ישראל בחריקת שיניים. כיוצא בזה, אש"ף המובס הסכים להיגרר לאוסלו ומדשאת הבית הלבן. אין כל סיכוי לפגוש את סינוואר או אסמאעיל הנייה על איזשהו כר דשא. וזו הקונספציה על רגל אחת.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.