ידו המקועקעת של תושב בארי, חיים ילין. ''מבחינתי זו הייתה שואה'' / צילום: ארז כגנוביץ
יום או יומיים אחרי 7 באוקטובר, כשמדינה שלמה הוכתה בהלם ובאבל, החלה עלייה לרגל למכוני קעקועים ברחבי ישראל. על הגוף נחרתו התאריך 7.10.23, תמונות של אהובים שנרצחו וסמלים. אמנות של צלקות ודיו זעקה את הכאב ללא קול.
● ממנעולנים ומסגרים ועד רישיון לחץ וקשת: אלה העסקים שפורחים במלחמה
● כך הפכו החות'ים ממטרד מקומי לאיום אזורי
"כשהוקפצנו באותה שבת, עדיין לא הבנו מול מה אנחנו עומדים. בשבע בבוקר נסענו לחסום את צומת גילת כי מחבלים נעו בכביש על אופנועים, אלא שאחרי 20 דקות טיל גראד נפל לידינו ואיבדנו את השמיעה לשעתיים. התמונה החלה להתבהר כששמענו שוטרים נפצעים וכשחברים בקשר אמרו 'תגידו לאשתי שאני אוהב אותה'", מספר א', ראש צוות בילוש ביחידת יואב במשטרה. "כשהבנו שיש בלגן ברעים, נסענו לשם. לקח לנו שעתיים להגיע כי בכל 100 מטר היו היתקלויות עם מחבלים, מכוניות מפויחות וגופות מוטלות על הכביש. ברעים חילצנו את השוטרים, והפנו אותנו למסיבה", שם הצילו א' וצוותו כ-150 צעירים, ושבו לקיבוץ. "נשכבתי על הדשא, הכדורים שרקו סביבי. ראיתי אופניים זרוקים וגופות של ילדים".
התפקיד של א' לא הסתיים באותה השבת. מאז הוא מטפל במקרי הביזה שהתרחשו בימים שאחרי מתקפת חמאס, שבהם נגנבו מערכת ההגברה של המסיבה, תכשיטים וארנקים. את כל אלה הוא הצליח להחזיר לבעליהם. אבל הוא לא מצא מנוח.
חודשיים אחרי א' קעקע על ידו דובי עצוב, חבול וחבוש. לרגליו חרב ועל בטנו חקוק התאריך 7.10.23. "הסיבה שעשיתי את הקעקוע היא הילדים. דיברתי על מה שעברתי עם חבר שמתעסק בעיצוב גרפי ו-AI, ויום אחרי הוא שלח לי את הסקיצה. זה היה בול. רציתי להעניק כבוד לכל התינוקות והילדים שנרצחו. זה בשביל הנפש שלי".
אילו תגובות אתה מקבל?
"אשתי אומרת שהוא יפה כציור, אבל מזעזע כקעקוע. היא לא סובלת אותו. גם לי קשה להסתכל עליו כי הוא מטלטל, אבל בסוף זו המטרה. את הטלטלה הזאת חשוב לי להעביר, כל מי שרואה את הקעקוע שלי מיד משתתק. לעצמי אני לא אצטרך אי פעם להזכיר. מה שחוויתי ילך איתי עד סוף ימי חיי".
"לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל ישנה התעוררות בקרב הציבור המבקש להנציח את האסון הכבד באמצעות קעקוע", אומרת תהילה ינאי, מנכ"לית משותפת בחברת המידע העסקי CofaceBDi. "שוק מכוני הקעקועים בישראל גם כך מציג צמיחה עקבית לאורך השנים, ומגלגל כ-130 מיליון שקל בשנה. בעקבות המלחמה צפוי השנה גידול של 3%-5% מעבר לגידול הרגיל".
ליאב פורר, מקעקע מסטודיו פורר טאטו ממודיעין, מרגיש היטב את העלייה בביקוש. "יום אחרי המלחמה כבר הגיעו המון אנשים, ושבוע אחרי כבר קעקעתי יותר מ־60 ניצולים מנובה. לא הצלחנו לעמוד בעומס. בכל יום אני מקעקע הורים שילדיהם נחטפו, חיילים שאיבדו חברים, הורים שאיבדו ילדים. הייתה פלוגה שהתקשרה בבוקר אחרי שאיבדה את חברם בעזה וביקשו שאקעקע את כולם.
"בחודשיים וחצי האלה אני מקעקע בכל יום לפחות שישה תאריכים וחמישה מגני דוד, עם כל הקעקועים האחרים, ולחלק מהאנשים לא הייתי מסוגל לקחת כסף. כשמישהו יושב מולי רועד כולו ומספר שאיבד את החברים שלו, לא יכולתי לקחת ממנו תשלום.
"שניים מהחטופים גם זיהיתי באותה השבת באמצעות הקעקועים, ונאלצתי להתקשר להורים ולהגיד להם".
פורר לא חווה את הכאב רק דרך האנשים שמגיעים אליו לסטודיו. הוא עצמו קורבן של המלחמה הזאת. אחיו אבשלום נרצח במסיבה, וחברים קרובים שלו נרצחו או נחטפו. בהם גם מייה שם, שעובדת איתו בסטודיו, ונחטפה לעזה ומאז חזרה. "כל יום שעבר בלי שהייתה פה היה לי קשה מאוד. לא ציפיתי שאחרי שבוע היא כבר תגיע אליי, וזה היה פשוט מרגש. היא חזקה ורצתה לעשות את זה. זה עשה לה טוב".
אתה שומע את הכאב של כולם, בזמן שאתה מתאבל ומתמודד בעצמך. איך אתה מצליח?
"אני מרגיש שקיבלתי שליחות מאלוהים. המטרה שלי היא לעזור לאנשים לספר את הסיפור שלהם. ואני חלק מהסיפור הזה. כל מקעקע בארץ חווה את זה. אנחנו ספוגים בסיפורים אבל באים ממקום של נתינה. זה מעבר למקצוע, מעבר לכסף. קעקוע זה גם סוג של הסברה. רואים את התאריך מקועקע עליך, שואלים מה המשמעות, למה".
מקעקע הוא סוג של פסיכולוג
ניצן תורג'מן, שקעקעה את א', מתגוררת במושב גילת, לא רחוק מאופקים. זה ארבע שנים היא עובדת כמקעקעת. היא מספרת שבימים הראשונים לאחר השבת השחורה הגיעו אליה לסטודיו אנשים שבורים ובוכים. "מקעקע הוא סוג של פסיכולוג. נוצרת אינטימיות בינו לבין המקועקע. בתקופה שאחרי 7 באוקטובר בעיקר הקשבתי ותמכתי, ואז חזרתי הביתה והתפרקתי. את אחת הנשים שנרצחו זיהו לפי קעקוע שאני עשיתי לה. אמרתי אז לאבא שלי שאני לא רוצה להיות חלק מזה, והוא ענה: אבל בזכותך זיהו אותה. זה משהו טוב".
ד"ר קרן מינץ־מלחי, מומחית לטיפול בטראומה ונפגעי תקיפה מינית ומורת EMDR, מסבירה את התופעה: "הקעקועים שאנחנו מטביעים בעורנו הם תקשורת בין העולם הפנימי לחיצוני שלנו. הגוף הוא אנדרטה מהלכת, סוג של 'נזכור ולא נשכח'. יש אנשים בוחרים לקעקע את הייצוג של הטראומה, ויש כאלה שמקעקעים את ייצוג התקווה. אני מניחה שזה מתכתב עם מה שהאדם מרגיש. ישנו ניסיון להחלים, לעכל דברים, לייצר מהם משמעות שנוכל לחיות איתה. הקעקוע הוא חלק מזה, הוא דרכם של אנשים לספר סיפור במקום שבו נגמרו להם המילים".
אחד מהם הוא חיים ילין, תושב קיבוץ בארי וראש המועצה האזורית אשכול לשעבר, שקעקע את התאריך 7.10.23 על זרועו, במקום שבו במלחמת העולם השנייה סימנו הנאצים את היהודים בספרות. "משהו בתוכי התפרק. הרגשתי שאני צריך להיבנות בחזרה", הוא אומר בעצב. "הבינוי הזה יכול לקרות אך ורק אם אזכור את היום הזה לעולמים. המוח שלנו נוטה להדחיק ולשכוח. כשנכנסתי לכנסת נכנסתי עם קסאם. הוא נשאר איתי בכנסת, כדי שלא אשכח מנין באתי ומה אני מייצג. כעת חקקתי על היד שלי את התאריך שלא אשכח עד יום מותי.
"מבחינתי זו הייתה שואה. היה חוסר אונים, ובמושגים של כמויות והעם היהודי השואה הייתה דבר שאין כדוגמתו בעולם. אבל הדבר הזה שגדלנו עליו, מדינת ישראל, הצבא, כל המוסדות שהיו אמורים לשמור עלינו, הכול קרס. זו שואה. ואת זה רציתי להנציח על הזרוע שלי. אני לא צריך את זה היום, אלא בעוד 20 שנה, כדי שהנכדים שלי יידעו".
"הקעקוע יתקן את הנפש"
שיר ירון ז"ל אהבה קעקועים. בגיל 15 שכנעה את אמה יערה להתקעקע יחד. שתיהן קעקעו חלקי פאזל ובתוכם המילים אמא ושיר, האחת את השנייה. ב־7 באוקטובר נרצחה שיר כשהיא בת 21 עם בן זוגה דן וחברה ליד הבית, בצומת מבטחים, כשניסו להימלט מהטבח במסיבה. לאחר השבעה קעקעו בני משפחתה את הקעקועים שקישטו את גופה של בתם. יערה לא עצרה שם. מאז התקעקעה שלוש פעמים. "לכל אחד יש את הסיבות שלו, למה להתקעקע ולמה דווקא עכשיו, מה זה מסמל עבורו. מבחינתנו עכשיו יהיה חיבור לשיר, לתמיד". היא אומרת. "שיר אהבה שעל גופה יש ציורים בעלי משמעות עבורה. כל אחד מאיתנו בחר קעקוע שלה שהתחבר אליו".
לצד חלק הפאזל קעקעה כעת יערה את הכיתוב שמופיע על המצבה של שיר. "נומי קטנה שלי, את כל העולם שלי. זכרי שאת חלק ממני". במקום אחר חרתה על גופה משפטים מכרטיס הברכה שכתבה לה שיר ביום ההולדת האחרון שלה, ואז יונקי דבש, כמו שהיו לשיר. "זה מחבר ומקרב אותי אליה. זו הדרך להנציח, לשמר את זכרה בדברים שהיא אהבה - משפטים, תמונות, חוויות. אנחנו די בהכחשה. כך יותר קל".
דמותה של שיר הונצחה על עורו של מישהו נוסף. רבש"ץ צוחר חיים בן חמו קעקע אותה מרחפת על זרועו בדמות מלאכית. לצדה גיסו הצעיר דן, בן זוגה שנרצח לצידה, וחברם דודי. "יד אלוהים מדממת יוצאת מהאדמה ולוקחת אותם. אבל יש עליה שתיל. מהלקיחה הזאת יצמח משהו חדש", מספר בן־חמו על הקעקוע. "לא רציתי לקעקע דגל ישראל כי על המדינה אני כועס. אבל מגן דוד הוא של היהודים". לבן־חמו יש קעקוע אחד נוסף, שעשה לאחר שפונה מביתו בגוש קטיף. גם הוא מסמל תקווה לצד ההרס. "דברים נהרסים כדי שדברים טובים יותר יוכלו לצמוח. אני מביא את הטראומה על הגוף שלי. אני לא מוציא אותה החוצה, אלא נזכר בה כל הזמן. הילדים האלה שהלכו הם חלק מהחיים שלי, ולכל אחד מהם יש חתיכה ממני בגוף. באמצעות הקעקוע אני מוציא את הרגשות שלי, כדי לא לשקוע לדיכאון. זה מה שירפא אותי. מה שקעקעתי על גופי יתקן את הנפש".