גריי הוא סופר ועיתונאי בריטי. מאמריו מתפרסמים ב"ניו יורק טיימס", "פייננשייל טיימס", "אינדיפנדנט" ו"וול סטריט ג'ורנל"
בקיץ 1941, קורציו מלפרטה (1898-1957) היה כתב המלחמה היחיד שנותר בחזית הרוסית. הכתבות שהוא שלח לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", שתיארו את כישלון "מבצע ברברוסה", עוררו את זעמו של יוזף גבלס, שגירש אותו מאוקראינה הכבושה על ידי הנאצים.
● סיפור בלתי נשכח על זיכרונות שאבדו
● סיפורה של הדובה השחורה שמאחורי "פו הדוב"
● בעקבות הצהרות הנשיאה גיי: בחזרה לימים האפלים של הרווארד
אלא שהמאמרים חסרי הרחמים האלה, שאוגדו אחר כך בספר "הוולגה מתחילה באירופה" (1948) היו רק המתאבן. במקביל עבד מלפרטה על "המגנום אופוס" (היצירה הגדולה) שלו: "קאפוט", רומן שהשם הגרמני שלו מהדהד את חורבות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. הספר תורגם לעברית על ידי מירון רפפורט ויצא לאור בהוצאת זמורה ביתן ב-1995.
התיאורים לא התיישנו
הפרדוקס הגדול של קאפוט הוא בכך שמדובר בכתב אישום נגד הפשיזם שנכתב על ידי פשיסט נטול חרטות. הספר פורסם לראשונה ב־1944, ושנתיים אחרי תורגם לאנגלית והפך לרב מכר בארה"ב.
הספר מציע מבט ייחודי על המשטר הנאצי: של מישהו מבפנים. הוא מתאר משטר שהאכזריות והקפריזיות שלו תואמות את הטירוף חסר המעצורים שלו. למלפרטה היתה גישה למשטר הזה, גם ככתב משוטט וגם כחבר זמני בסגל הדיפלומטי של מוסוליני.
אומרים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. קאפוט הוא ספר נדיר לא רק בגלל שנכתב על ידי "חבר" בצד המפסיד, אלא גם בגלל המיידיות שלו. מלפרטה כתב על כל מה שראה במו עיניו, זאת כדי לבחון את ההשפעה של מדינות הציר על אירופה וברית המועצות בין 1941-1943.
בזמנו זה היה רומן אוטוביוגרפי מסוג חדש, שנכתב כסדרת וינייטות, האחת יותר גרוטסקית מהשנייה. הן מקבלות תנופה פנורמית יוצאת דופן בעקבות מסעותיו של מלפרטה באוקראינה, גרמניה, פולין, איטליה, פינלנד, שבדיה, רומניה וקרואטיה.
תיאורי המלחמה של מלפרטה לא התיישנו במאומה. את מילותיו הוא היה יכול לכתוב גם היום, בימי המלחמה באוקראינה. "קילומטרים על גבי קילומטרים - כל מה שהיה סביבנו זה ברזל מת. מאות ואלפי גוויות פלדה עלובות".
להבין את הרוע
ספר העיון שכתב מלפרטה "הפיכה: הטכניקה של מהפכות" (1931) כבר סימן אותו כסופר נטול מורא המצביע על הסדקים בפשיזם ובקומוניזם. העובדה שהוא כתב את קאפוט בצורת רומן עזרה לו להציג את הפסיכולוגיה של שני עולמות מנוגדים. עולם אחד של סעודות דיפלומטיות נוצצות בהשתתפות האנשים החשובים בגרמניה הנאצית, ועולם שני של אנשים "רזים וחיוורים" שנמשך מהגטאות בוורשה וקרקוב ועד מורדות אוקראינה. לאורך הרומן מלפרטה מנסה להבין את אופיו של הרוע, ובמיוחד את מניעי הנאצים - מה גרם להם לבצע את פשעי המלחמה האיומים שהם ביצעו.
בספר, מלפרטה סועד בוורשה בחברת בכירים נאצים, כולל הנס פרנק, שהיטלר מינה ב-1939 למושל השטחים הכבושים בפולין. הוא מתאר את אישיותו של פרנק כ"תערובת מיוחדת של אינטליגנציה אכזרית, עידון, וולגריות, ציניות ברוטלית ורגישות מלוטשת". הוא תוהה מה מניע אנשים כמו פרנק להיות כה אכזריים ומצליח להסביר זאת רק במונחים של הפחד שלו עצמו: "פחד מהמדוכאים, מחסרי ההגנה, החלשים, החולים; פחד מנשים וילדים, פחד מיהודים".
אחד המאפיינים המפתיעים של הספר הוא ההומור הסלפסטיקי. הפרק בו מלפרטה עושה סאונה פינית עם תריסר בכירים נאצים, ביניהם היינריך הימלר, הוא כיתת אמן בפארסה.
עוד תכונה שמאפיינת את כתיבתו של מלפרטה, המזכירה ציירים דוגמת שאגאל, רפין, גרוס ובוש, היא הדרך מלאת החיים בה הוא מתאר את המוזר והלא שגרתי.
באחד מפרקי קאפוט הוא מתאר את פגישתו עם ראש הממשלה הקרואטי אנטה פאבליץ', שמסיר מכסה מעל מה שנראה כמו סיר צדפות. "זו מתנה מהאוסטשים הנאמנים שלי. 18 קילו של עיני אדם", אומר לו פאבליץ'.
בפינלנד הוא מתאר את המראה הנורא של מאות סוסים שנלכדו באגם בו המים קפאו לפתע: "רק הראשים שלהם בלטו מעל הקרח. וכולם פנו לכיוון החוף. הלהבה הפראית של האימה עדיין בערה בעיניהם הקרועות לרווחה".
הגורל המר של החיות
הדרך בה המלחמה משפיעה על ממלכת החיות היא אחד הנושאים החוזרים בספר. הגורל המר של ציפורים, כלבים, עכברים, חזירים, צבאים, זבובים, בנוסף לסוסים, קשור לאובססיית ההרס של בני האדם.
הסופר הצ'כי מילן קונדרה לכד משהו מאופיו הקשה לסיווג של קאפוט כשתיאר אותו כ"רפורטז'ה שהיא משהו אחר מזה; זו יצירה ספרותית שהכוונה האסתטית שלה כל כך חזקה, כל כך ברורה, שהקורא הרגיש מייד מחריג אותה מהתיאורים שהעלו היסטוריונים, עיתונאים, חוקרים פוליטים וכותבי ספרי הזיכרונות".
כשמלחמה נוספת באוקראינה תיכף סוגרת שנתיים, אפשר רק לתהות האם הכאוס המתואר בספרו של מלפרטה באמת מאחורינו.
