אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי, צילומים: AP (John Duricka, Kin Cheung, Doug Mills, Nati Harnik, Jason BronisMarkus Schreiber)
הסוד להימנעות משחיקה למי שממשיך לעבוד שישה עשורים ויותר: התשוקה למה שעושים והיכולת לבצע איפוס (reset), לאחר מכשולים.
● ראיון | ההורים שלו כמעט והתייאשו ממנו. היום הוא מנהל רבע מיליארד דולר
● רמת החיים החרדית עולה, אך עשרות אחוזים מהעובדים עוסקים בחינוך
צ'ארלי מאנגר, המיליארדר וסגן יו"ר של ברקשייר האת'וויי שנפטר בנובמבר האחרון, נכח בגיל 99 בפגישת זום של הדירקטוריון שנמשכה יום שלם, ואמר פעם לעיתונאי, "אתה לא קורא לזה עבודה כשאתה נהנה מזה". רוזלין קרטר, שלאחרונה נפטרה בגיל 96, התנערה מהכישלון של בעלה הנשיא לשעבר לנסות להיבחר מחדש, והפכה לנציגה בולטת של בריאות הנפש וקהילת המטפלים.
היכולת שלהם ושל אחרים לעבוד באופן אקטיבי בשלב מאוחר בחיים מציעה לקחים אפשריים לאנשים מבוגרים יותר שרוצים להמשיך לעבוד, ולאנשים צעירים שכבר היום מרגישים שחיקה. כמעט 48% מהעובדים מתחת לגיל 30 מעידים שהם מרגישים שחיקה בעבודה, בהשוואה לארבעה מכל 10 אנשים מעל גיל 39, על פי סקר שנערך לאחרונה.
ד"ר גלדיס מקגארי, בת 103, ממשיכה לייעץ, לנאום ולהתראיין בפודקסטים אחרי כמעט שמונה עשורים בשדה הרפואה. היא פתחה חשבון אינסטגרם שיש לו כמעט 47 אלף עוקבים.
"אם את נשחקת, תדליקי מחדש את האש", אמרה מקגארי. היא ניהלה קליניקה בזמן שגידלה שישה ילדים והייתה צריכה להקים קליניקה חדשה כשבעלה ושותפה לקליניקה עזב אותה כשהייתה בת 69 והתחתן עם אחת הקולגות שלהם.
עובדים בני 75 או יותר הם קבוצת הגיל הגדלה במהירות הגבוהה ביותר בכוח העבודה, ותפחה יותר פי ארבעה מאז 1964, על פי מחקר מהעת האחרונה של מכון פיו. המגמה צפויה להימשך: השתתפות בכוח העבודה בקרב אנשים בגיל 75 או יותר תגיע עד 2030 ל־11.7% מכוח העבודה, לעומת 8.9% ב־2020, על פי תחזיות של הלשכה לסטטיסטיקה בתעסוקה.
ד"ר תומס פרלס, שמנהל את מחקר בני המאה בניו אינגלנד באוניברסיטת בוסטון, אומר שלחלק מהעובדים שחיו חיים ארוכים, יש שילוב של תחושת מטרה וגם גנטיקה נכונה. כ־25% מהיכולת שלנו להגיע לשנות ה90 של חיינו ניתנת לייחוס לתביעת הרגל הגנטית, בעוד ש־75% הנותרים קשורים להתנהגות ולסביבה, כך אמר.
"להיות חדור מטרה ובעל תשוקה יכול גם להוביל למידה מסוימת של חסינות", אמר.
לזנק בחזרה
בנוסף למאנגר וקרטר, ההישגים של כמה דמויות מוכרות תוארו לאחרונה במחוות לזכרם. נורמן ליר, הסופר, מפיק ואקטיביסט שמת בדצמבר בגיל 101, זכה בפרסי אמי ב־2019 וב־2020.
מזכיר מחלקת המדינה של ארה"ב לשעבר הנרי קיסינג'ר המשיך לייעץ לקונגרס ולבית הלבן עד שנות ה־90 של חייו ופרסם ספר על מנהיגות כשהיה בן 99. סנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה שכיהנה בבית המשפט העליון, פרשה מכס המשפט בגיל 75 אבל נותרה פעילה עד שנות ה־80 המאוחרות שלה, ושמעה תביעות בבתי משפט פדרליים לעתירות וכמו כן קידמה את לימודי האזרחות. או'קונור נפטרה בדצמבר בגיל 93.
מקגארי, הבת של מיסיונרים רפואיים, גדלה בהודו והגיעה לארה"ב כדי ללכת לבית ספר לרפואה כשנשים היוו רק 4% מהרופאים במדינה.
היא ילדה ארבעה ילדים בארבע שנים, וניהלה קליניקה בדרום אוהיו בזמן שבעלה, גם הוא רופא, שירת בצבא. לאחר שעברה לאריזונה, היא ובעלה עזרו לייסד את האיגוד הרפואי האמריקאי ההוליסטי ופתחו קליניקה.
החיים האישיים והמקצועיים שלה התהפכו לקראת גיל שבעים, כשבעלה מזה 46 שנים, שמת מאז, אמר שהוא רוצה להתגרש ממנה.
"נשברתי", אמרה מקגארי, שנזכרת ברגע בו עצרה את מכוניתה לצד הדרך וצרחה מלוא ריאותיה מרוב זעם. במשך עשרות שנים, היא עזרה לאחרים להתרפא מבחינה גופנית, נפשית ורוחנית, אבל כעת הייתה בעצמה מרוסקת.
"חשבתי, 'אני הולכת לבלות את שארית חיי ככה בצרחות?'" היא נזכרת. "הכאב עצמו הפך למורה אדיר".
זמן קצר אחר כך, היא קנתה לוחית רישוי שכתוב עליה "להיות שמחה" ופתחה קליניקה חדשה יחד עם בתה. בעלה של אחת המטופלות שלה היה אחד הערבים להלוואה בעזרתה פתחה את המרפאה החדשה.
מקגארי פרשה באופן רשמי מעיסוק ברפואה בגיל 86, אבל המשיכה בעבודה ונסעה לאפגניסטן כדי ללמד נשים כפריות נהלי לידה בטוחים יותר.
לאהוב את העבודה
לא כולם רוצים לעבוד בשנותיהם המבוגרות, אמר ד"ר רוברט וולדינגר, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של הארוורד.
"זו לא שחיקה. זה פשוט 'לא בא לי לעשות את זה יותר'", אמר וולדינגר, מנהל המחקר של הארוורד על התפתחות מבוגרים, מחקר ממושך על מידת השגשוג של אנשים לאורך שנים.
כשאנשים מזדקנים, הם נעשים טובים יותר בלהבחין מה חשוב באמת, אמר, ועל מה הם יכולים לוותר. המטרה אינה בהכרח קריירה באורך 80 שנה, אלא מציאת תחושת מטרה בכל מה שנבחר לעשות בשנות ה־80 שלנו ומעבר להן, בין אם מדובר בלגדל נכד, לנגן בפסנתר או להצטרף לתיאטרון הקהילתי.
עבור רבים, מה שנחוץ הוא תשוקה, תחושת מטרה ואהבה לעבודה.
מקגארי פרסמה לאחרונה את ספר זיכרונותיה וממשיכה להציע קואוצ'ינג לחיים. היא ביצעה להערכתה כ־200 ריאיונות ופודקסטים מאז מאי.
כל בוקר, היא עוברת על הליינאפ של אותו יום עם בנה ג'ון, המתגורר איתה. "היא חושבת שלכל אדם צריכה להיות סיבה לקום בבוקר", אמר ג'ון.
מקגארי גרה בבית קטן בסקוטסדייל, אריזונה, מאחורי הבית של בתה. לאחר שעסקה ברפואה הוליסטית, המדגישה דברים כמו טיפול עצמי ותזונה טובה, דואגת מקגארי לאכול היטב, ישנה תשע שעות בלילה, רוכבת על תלת אופן למבוגרים שקיבלה במתנה ליום הולדתה ה־102, והולכת 3,800 צעדים ביום.
כמו אחרים שנותרו עסוקים בקריירות שלהם בשנותיהם המבוגרות, היא אומרת שהסוד הוא מציאת דברים שגורמים לחיים להיות חשובים וגורמים "ללב שלנו לשיר".
"אני חושבת שזה המפתח", אמרה.