יואב רוזן והטאבון בפונדק בניר עקיבא / צילום: אורנה בן חיים
יואב רוזן (60), ניר עקיבא. בעלי הפונדק, מקום מפגש למוזיקה ופיצה
העסק: "מקום שמחבר בין שתי האהבות שלי"
לפני ארבע שנים יואב רוזן, נגר ואמן עץ, החליט להציג למכירה רהיטים מעשה ידיו באוהל בחצר ביתו בניר עקיבא שבנגב. לאחר שנחל הצלחה, החליט לפתח את הרעיון ולהקים במקום נקודת מפגש לחברים ולאורחים. לזה הוא חיבר את האהבה הנוספת שלו, "לבצק פיצה", הוא מספר. "התמקצעתי בנושא, עברתי השתלמויות וסדנאות, ובמקביל בניתי במתחם טאבון עצים מבוץ ומלבני שמוט. לאט לאט הפכתי את המקום למסעדה קטנה, שאת הרהיטים בה אני יצרתי".
● שולה בישלה למבקרים בביתה בגבול לבנון. עכשיו היא מציעה אוכל מוכן לשבת
● עינב לוי נאלצה לעצור את העסק בנתיבות בגלל המצב. עכשיו היא מתחילה מחדש, קצת אחרת
● לתומר ושחף הייתה מסעדה גדולה באכזיב. היום מוכרים את המאפים שלהם בדוכן בנהריה
"זה מקום מפגש לחברים, למשפחות עם ילדים, שמשחקים בארגז החול ומתנדנדים בנדנדות שבחצר בזמן שההורים שלהם נהנים ממוזיקה ומהפיצה שיואב מכין", מספרת אלינור, בת הזוג של יואב ובמקצועה מטפלת רגשית שמלווה תהליכי צמיחה אישיים ומשפחתיים. בין הטיפולים היא עובדת בפונדק. "האווירה אצלנו כפרית ומיוחדת, וכל המנות שאנחנו מכינים עשויות מחומרי גלם שגדלים בגן הירק במשק שלנו. באביב ובקיץ, כשבערב חמים, אנחנו מארחים אמנים לערבי מוזיקה. אלה ערבים קסומים. עם השנים גיבשנו קהל לקוחות אדוק ומסור שמגיע מכל האזור".
7 באוקטובר: "פתחנו אחרי כמה ימים, למרות שלא הגיעו אנשים"
"בבוקר השבת השחורה היינו בממ"ד של השכנים שלנו", מספרת אלינור. "לנו אין ממ"ד בתוך הבית וישבנו אצל השכנים מפוחדים ומבוהלים מכל רעשי הירי, הפיצוצים והחדשות הנוראות שלא הפסיקו להגיע. ניר עקיבא הוא מושב שנמצא צפונית־מזרחית לנתיבות. יואב תפס עמדת שמירה, המשקיפה על השדות, עם אנשים נוספים. הוא נשאר להגן על המושב עם כיתת הכוננות אבל אנחנו נסענו בסוף היום למרכז.
"כעבור כמה ימים חזרנו הביתה בחששות לא מבוטלים, אבל עם נחישות להחזיר לעצמנו את תחושת הביטחון שהתרסקה. יואב מיד פתח את הפונדק, ולמרות שבשבועיים הראשונים לא הגיעו אנשים, זה החזיק אותו ואת כל מי שרצה לדבר, לשתף ולבכות יחד.
"לאחר חודש הילדים והמשפחות חזרו למושב, ואנחנו לאט הבנו שלקוחות יקרים ואהובים שלנו מהעוטף, שפקדו את הפונדק, אינם איתנו עוד".
קונספציה ושברה: "עד אותה השבת לא נעלנו את הבתים"
"האמונה שהדברים שהכי מגנים עלינו, שנתפסו אצלנו כבלתי עבירים ומנוצחים, התנפצה", הם מספרים. "תמיד חשבנו שהחומה הגבוהה תגן עלינו, שכל מי שבגבול ידאג שלא יחדרו לכאן אף פעם. כמו במושבים אחרים בסביבה, גם אנחנו לא נהגנו לנעול את דלתות הבתים מתוך אותה תחושת ביטחון מלאה שהייתה לנו עד אותה השבת".
הפרק החדש: "אמצע השבוע ואירועים קטנים"
בשבועיים הראשונים למלחמה, כאמור, אף אחד לא הגיע לפונדק. "אבל אחרי שבועיים התחילו לבקר חיילים. האכלנו אותם בלי לחשוב אם זה כלכלי, העיקר להיות בסוג של תנועה ושגרה.
"מאז חזרנו לפעול במתכונת של אמצע השבוע בשעות הערב ובימי שישי בבוקר בתיאום מראש, כדי לאפשר לנו להתארגן בהתאם. אנחנו גם עורכים במקום אירועים קטנים של עד 50 איש.
"אנחנו חולמים לראות את הדרום חוזר לעצמו ומייחלים שהמטיילים יחזרו לטייל בנגב ושרוכבי האופניים ישובו לדווש במסלולים המרהיבים שמקיפים אותנו. אנחנו מאמינים בלב שלם שהם יחזרו בקרוב, והמקום פתוח ומחכה להם".