מועתז שלאעטה ואחד מכלי האבן שנמצאו באתר. עדות לפועלם של מי שהיו כאן לפנינו / צילום: נגה חלפון
רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה
אל תיבת הדואר האלקטרוני של אחד מאיתנו הגיע מכתב מנוסח בנימוס רב בנוגע לאתר פרהיסטורי בלתי ידוע בגליל התחתון: "יצאתי למסע התחקות אחר עקבותיו של ההומו ארקטוס והתמזל מזלי לגלות אתר של התרבות האשלית המאוחרת, המשתרע על פני מאות דונמים. אתר המכיל מאות אלפי פריטים, בתוכם אבני יד אסתטיות, המעידות על קוגניציה ותבונה יוצאי דופן... אשמח מאוד ליצירת קשר ולשיתוף פעולה כלשהו". על המכתב היה חתום מועתז שלאעטה, תושב סכנין, סטודנט לתואר שני בלימודים בינתחומיים במכללה האקדמית הגליל המערבי. השפה הגבוהה, ממדי האתר, היעדר כל מידע לגביו ובעיקר - כותב המכתב, נשמעו מסקרנים. מיהרנו להיפגש.
● מה עומד מאחורי הסלעים המאוירים הפזורים במדבריות ישראל?
● ברחבי העולם ובישראל פזורים גלי אבנים עצומים. למה הם שימשו בעולם הקדום
מועתז הגיע ערוך ומוכן: עם ספלי קפה לאורחים, קרטון מלא רוגלעך מאחת מאינספור המאפיות בסכנין ועראבה, מחצלת נוחה וקופסאות פלסטיק עמוסות בממצאים שליקט בשיטוטיו הרבים באזור. הוא בן 40 פלוס, בעל משפחה, שותף בסוכנות כוח אדם בענף הבנייה. את לימודיו האקדמיים התחיל רק לפני שנים בודדות, ולפני שנשאב לארכיאולוגיה חשב להתמקד בהיסטוריה של השואה.
ה"אתר" שמועתז גילה הוא מגרש המשחקים של ילדותו, מרחבי נעוריו: ואדי רחב ידיים בגליל התחתון, המשתרע בין הכניסה לישוב עראבה ועד מבואות נחל צלמון. יש מי שמגדלים שם זיתים, יש שמלקטים פטריות מאכל ויש את מועתז, שנדבק שם בתשוקה לאבנים ובני אדם קדומים.
דרישת שלום מהעבר
בני אדם קדומים, למשל אותו הומו ארקטוס מהמייל של מועתז, נדדו בעקבות בעלי חיים, אבל עצרו לחניות הכרחיות היכן שגילו מרבצי צור איכותיים. המין האנושי - הומו ארקטוס, ניאנדרטלים, הומו סאפיינס (ויש עוד כמה) - לא היה מגיע רחוק בלי כלי אבן. לאבנים היה תפקיד מרכזי בעולמם.
בהיעדר ציפורניים חדות, ללא יכולות פיזיות יוצאות דופן, כלים מאבן היו הפתרון שהמציאו אנשים כדי להתקיים. ומועתז צדק: זה היה אתר יוצא דופן בממדיו ובכמויות הממצאים שהיו פזורים לאורכו ולרוחבו; אבנים מסותתות, נתזים, שאריות, גושי צור מבוקעים ביד אדם. כולם עדויות לפועלם של מי שהיו כאן הרבה לפנינו. הרבה מאוד לפנינו. עשרות ומאות אלפי שנים לפנינו.
אבנים ממגנטות. מסקרנות, מושכות תשומת לב, מפתות אותך לאחוז בהן ולהתפעל מיופיין ולא פחות מזה - מהסיפור שהן מספרות. מדרישת השלום שהן נושאות ממרחקי הזמן, היישר אל כף ידך. למפגש שלנו עם מועתז הצטרפה אורחת מאחד המצפים בגליל. שמה מור קדישזון, פילוסופית, מתרגמת, סופרת וחובבת אבנים לא פחות מאיתנו.
במסה שכותרתה "חולמת עם אבנים", היא כותבת כך: "אבני הנוף לא מתגלות בקלות. צריך לחפש אחריהן. צריך לרצות למצוא אותן. הן לא מונחות להן בכל פינה, בכל מקום. שולים אותן מבטן האדמה. רק יודעי דבר שבאו בסוד המלאכה מיומנים לעשות זאת, יודעים היכן לבקש אחריהן".
לשלות אבנים מהאדמה
קשה לפענח ולהבין את ה"אתר" הפרהיסטורי שמועתז חשף, בוודאי שלא בסיור חטוף ושטחי. יידרש סקר מקיף וכנראה שגם חפירה, כדי לתת תשובות לשאלות כמו: מהיכן הגיעו כלי האבן המסותתים? מדוע הם דווקא שם? היכן חבויה שכבת הסלע ממנה הגיעו גושי צור איכותיים? אבל דבר אחד בטוח - בני האדם שהגיעו לשם ידעו מה הם מחפשים, הם היו מיומנים וידעו לשלות אבנים "מבטן האדמה".
אבות אבותינו היו מומחים לאיתור מרבצי סלע תת קרקעיים. הם היו הדבר הכי קרוב לגיאולוגים או גיאומורפולוגיים בני זמננו. בחושיהם החדים הם עשו את ההיקש הנדרש בין בולבוסי צור - גושי סלע בעלי מבנה סגלגל, שנתקלנו ברבים מהם על פני השטח - שנחשפו בערוץ נחל לבין האפשרות שאופק מתמשך של צור איכותי מתקיים בעומק האדמה.
והם ידעו - וזה אולי הדבר המדהים ביותר - כיצד להגיע אל אופק זה. הם עסקו בכרייה וחציבה, ממש כפי שאנו מכירים מלאכות אלה היום, רק בלי בולדוזרים וחומרי נפץ.
והם, אותם בני אדם קדמונים, ידעו גם מה לעשות עם אותם גושי צור איכותיים. ידעו היכן להכות בסלע, באיזו עוצמה ובאיזו זווית שתפיק מחומר הגלם שבידיהם - כלי עבודה יעיל.
סתתים בחברות ילידיות כיום - למשל האבוריג'ינים באוסטרליה - מסבירים שבעצם הכלי המבוקש כלוא מראש בתוך הסלע. הם רק שולפים אותו מתוכו. קבוצות ילידיות בדרום אתיופיה מתייחסות למוצרי הסלע המותז, כמי שנבראו מתוכו. נולדו מבטן האדמה, יחיו לצידם ככלי עבודה עד שיומם יגיע, הם יתבלו, חודם יכהה, והם ישובו לאדמה. כמוהם, כמונו, בני האדם.
החידתיות של הכלי
אבני היד שציין מועתז במכתבו, ושדוגמאות מרהיבות שלהן הוצגו במרכז המחצלת שנפרסה בין שני עצי אלון רחבי גזע, הן אכן עדות מובהקת מהתרבות האשלית. בערך לפני חצי מליון שנים, פלוס מינוס. יותר מינוס מפלוס. חשיבותן, ייחודן והחידתיות של סוג כלי זה, ראויה להתייחסות נפרדת. בשלב זה נסתפק בקביעה שיופיין מהפנט. דומות להן נמצאו כמעט בכל רחבי תבל, מאסיה ועד מרכז אנגליה.
בדרך כלל צריך להתאמץ כדי להגיע ולמצוא אותן בשכבות חבויות מתחת לאדמה. פה, הלכנו כמה צעדים בשדה חרוש, וכבר נתקלנו באחת. ולידה עוד אחת. ככה, מונחות על פני הקרקע. הסטונדט מסכנין והפילוסופית מהמצפה בגליל, החלו לרקום תוכניות להקמת מוזיאון שיאצור את שפע הממצאים שנמצאו שם וברחבי הגליל המערבי. וכבר יש להם רעיון לאכסניה מפתיעה: תחנת הרכבת של העיר כרמיאל. אז אם תצאו יום אחד מהרציפים ותראו אולם תצוגה עם אבנים מסותתות בנות מאות אלפי שנים, זכרו שהכול התחיל בשיטוטיו וסקרנותו של מועתז שלאעטה מסכנין.