קיבוץ בארי ההרוס / צילום: מיטל שטדלר
השבוע, במהלך סיור בקיבוץ בארי, גיליתי לראשונה שהוא הוקם בשנת 1946 במקום אחר, כמה קילומטרים צפונית־מערבית למיקום הנוכחי ובמרחק נגיעה מרצועת עזה. מעט יותר משנתיים לאחר מכן, הוחלט להעתיק את הקיבוץ כמה קילומטר מזרחה, 4 קילומטר מגבול הרצועה. החברים הבינו שאין טעם לגור במיקום נוח מדי להפצצות המצרים, ואחרי שהילדים והנשים פונו ממנו בימי מלחמת העצמאות.
● כשבבורסה חוגגים בעיקר החלטות ריבית, ברור למה הכסף עורק לוול סטריט
● דעה| הפסדנו כבר בשביעי לאוקטובר, אבל מאז ההישגים נצברים
ולמה אני חוזר כמעט 80 שנה אחורה? כי אחרי שנצדיע לגיבורי העוטף, וכשכ־130 אלף ישראלים מפונים מבתיהם כבר שלושה חודשים, ברגישות ובזהירות נצטרך לחשוב שוב על פריסת היישובים שלנו לאורך הגבולות. מה שבארי היה יכול לעשות ב־1949, ודאי שמדינה בת 75 יכולה לעשות. מתישהו, בתום המלחמה הארורה ואחרי שכולם יפנימו שנישאר עם שכנים לא ממש נחמדים מדרום ומצפון, נצטרך לדון במשמעות הביטחונית של יישובי הספר - מה שעדיין נחשב קונצנזוס, כנראה בעיקר מכוחה של אינרציה.
אני לא נכנס פה לדיון הישן והטעון על פינוי אזרחים ויישובים בזמן מלחמה. השאלה הטרידה את מנהיגי היישוב עוד מימי כפר גלעדי וחצר תל חי במרץ 1920. מנהיגי היישוב כצלנסון (שעל שמו קרוי קיבוץ בארי) ובן גוריון התנגדו נחרצות, והאחרון קבע ש"אם נברח - נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי גם את כל ארץ ישראל". חצר תל חי לא פונתה, אנשיה נהרגו בקרב, והיא הפכה למיתוס העמידה האיתנה.
אולי שכרנו יוצא בהפסדנו
אבל הפור נפל אחרת. בחרנו בפינוי יישובים מופגזים, ומאז 1948 אנחנו עושים זאת שוב ושוב. ולכן, מותר וצריך לתהות "ממה נפשך": אם זה אלמנטרי לפנות יישובים בזמן סכנה ומלחמה, על מה ולמה אנחנו נאחזים בדעה שהם המפתח לביטחון ולשמירה על הקרקע? מישהו חייב להזכיר את זה לפוליטיקאים שלנו, מכל הגוונים, שמנופפים שוב ושוב בחזון הקמת היישובים לאורכה ולרוחבה של המדינה, כחלק מחיזוק הביטחון שלנו. על אחת כמה וכמה כשהם נהנים כל כך לצטט את יוסף טרומפלדור, גיבור תל חי, שאמר: "במקום שבו תחרוש המחרשה את התלם האחרון, שם יעבור הגבול". לכל הפחות הם צריכים להיות מעט יותר צנועים כשהם מצטטים את הגיבור שנותר למות עבור אידיאולוגיה שלא החזיקה מעמד.
האשליה הגדולה היא שאנחנו ממילא חייבים להיות פרוסים גם בגבולות, כי יש לכך גם משמעות נדל"נית קריטית. היישובים הללו מספקים היצע לא מבוטל של יחידות דיור, וממילא מרגיעים את מחירי הדיור הרותחים ואת המחסור בקורת גג. ולמה זו אשליה? כי בכסף שאנחנו מסבסדים את אותם יישובים, בימי שגרה ועל אחת כמה וכמה נוכח פינויים בעת לחימה ואחריה, יכולנו להעניק לכל אזרח דירה בגוש דן. גם אם נצא מנקודת הנחה אופטימית שלא נצטרך לפנות יישובים מדי פעם עד יעבור זעם, כתבתי כבר יותר מפעם אחת שרק מתיחה של תשתיות ליישובים מרוחקים עולה לנו מיליארדים.
הרי עוד לפני המלחמה, בלי שום תרחיש נוראי של פינוי, התנגדו במשרד האוצר להקמת היישוב החדש חנון בעוטף עזה (שמו שונה לאחרונה לאופיר, על שם ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין שנהרג ב־7 באוקטובר). ההתנגדות הייתה בין השאר לאור המספרים היבשים: עלות הקמת מוסדות ציבור ומוסדות חינוך בסך כ־40 מיליון שקל ועלות תשתיות על של 83 מיליון שקל. ביישוב שיכלול לכל היותר כמה מאות משפחות, וכשמסבסדים לתושבים בקווי העימות גם את פיתוח התשתיות של הבית עצמו, זה כבר הופך למרבה הצער לשאלה כלכלית בהחלט לגיטימית. האם שכרנו לא יוצא בהפסדנו.
לבחון מחדש את המיתוס
ולא, זה לא אומר שכולם צריכים לגור ב"מדינת תל אביב". מה גם שאף אחד לא חושב חלילה לוותר על יישובים וערים קיימים. אבל זה לא אומר שאסור לבחון מחדש את המיתוס הביטחוני של אותם יישובים, ובהחלט גם צריך לשאוף להקים יישובים שיודעים לקיים את עצמם - תעסוקתית, חינוכית, תרבותית ועוד. יתרה מכך: ביום שאחרי, אם נזרים את עשרות המיליארדים בעיקר לסבסוד ופיתוח יישובי העוגן הגדולים - שדרות, נתיבות וקרית שמונה, למשל - זה יהיה הצעד הכי משמעותי שנוכל לעשות להפרחת הפריפריה ולמימוש החזון שהיא תוכל מתישהו לעמוד בזכות עצמה. ואם מישהו חפץ לגור ביישוב קטן ופסטורלי, מותר לאחל לו דרך צלחה אבל לא מוכרחים לסבסד לו את החלום הנדל"ני, אחרי שההצדקה הביטחונית כבר לא מובנת מאליה. למרבה הצער, באוקטובר גילינו שרבים מתושבי הגבולות הוקרבו על האשליה שהם מסייעים לשמור על גבולות מדינה שהפקירה אותם לגורלם.
כוכבי השבוע
מצוין: נועה קירל וטיק טוק ימשיכו להיות חברים
ניחוש מושכל: התביעה שהגישה נועה קירל נגד טיק טוק ישראל תיגמר בפשרה נוחה לכולם. והואיל וכל הצדדים יודעים היטב שהם מעדיפים להיות תלויים זה בזה ולא תלויים זה לצד זה, כבר עכשיו אפשר לומר בוודאות שכל הצדדים ייצאו נשכרים מהתביעה. שוב ניווכח עד כמה נכונה האמרה ש"אין פרסום רע".
הימים הרי ימי מלחמה, ואף אחד לא באמת התפנה לדירוג הכוכבים שהוציאה טיקטוק ישראל לסיכום 2023. בוודאי שאף אחד לא ידע שבדירוג, שומו שמיים, אנה זק עקפה את הכוכבת הגדולה. עד השבוע. לכולם היה כיף לצקצק שקירל תובעת כעת 1.3 מיליון שקל על לשון הרע, בעקבות "פרסום כוזב המתיימר להציג ירידה בהצלחתה המסחרית", אבל כל גיבורי הסיפור בעיקר חייכו לעצמם. בית המשפט שימש בעיקר קולב נוח לחשוף אותנו לדירוג המופרך, כדי שנזכור שבימים כתיקונם הרשתות החברתיות הן יותר מסרטוני חיילים נלחמים או מחבקים עם אמא.
בלתי מספיק: בהסתדרות שובתים גם כשזה הכי מנותק
יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הודיע כי ביום ראשון הקרוב הוא מבקש מארגונים וחברות במשק לשבות ל־100 דקות, במלאת 100 יום לחטיפת הישראלים לעזה. בר־דוד קרא לכל העובדים והמעסיקים להצטרף "ליוזמת ההסתדרות".
הדאגה לחטופים והתפילות לשחרורם המהיר נמצאות כמובן בלב כולנו, אבל לא ברור למה זו הדרך לציין זאת. מדוע בהסתדרות מבקשים להעניש לשם כך את המשק, שגם ככה מתקשה לסחוב את העגלה בימים של מלחמה. למה ההסתדרות חוזרת תמיד לפתרון החביב עליה, במקום אלטרנטיבות זיכרון שלא משביתות את קופת העסקים - חלוקת דיסקיות, עמידה לדקה דומיה, תליית תמונות החטופים בכל עסק וכדומה.
יותר מכל דבר אחר, נראה שזה מצביע על הניתוק שבו חיה ההסתדרות, גוף שמגן כבר שנים בעיקר על העסקים הגדולים והחזקים. שמישהו יגלה להם שבשביל רבים מהעסקים הקטנים בישראל, 100 דקות ללא פעילות עלולים להיות הקש ששבר אותם סופית.