בריז'יט בארדו ומישל פיקולי בסרט ''הבוז'', 1963 / צילום: ויקיפדיה
ג'ונס כותבת על אמנות וקולנוע ב"וול סטריט ג'ורנל", "פרייז" ו־ "Film Comment"
"מישהו אמר לי שאשתך מאוד יפה", כך אומר מפיק הסרטים האמריקאי הטורפני, ג'רמי פרוקוש (ג'ק פאלאנס) לתסריטאי הצרפתי פול ז'אואל (מישל פיקולי), בסרט מלא ההוד, השנון והעצוב "הבוז" מ־1963. זו אחת היצירות הגדולות ביותר של במאי הסרטים הצרפתי ז'אן־לוק גודאר, שהמציא מחדש שוב ושוב את שפת הקולנוע, אבל זהו גם דיוקן מצמרר שדן בהתפרקות הנישואים, קינה על סרטי העבר ומשל על כסף המשחית אהבה ואמנות.
● "המגילה השנייה": סאגה מודרנית על הקמתה של ישראל
● ההיסטוריה כפי שהיא מתוארת על ידי המנוצחים
הקולוריסט של הקולנוע
"הבוז", המבוסס על רומן באותו שם שכתב הסופר האיטלקי אלברטו מורביה ב־1954, מגולל את סיפורו של אדם שאשתו מתחילה לתעב אותו. הוא מלא ברמיזות, ציטוטים והתייחסויות לעשיית הסרט עצמו. הוא מתחיל בקולו של גודאר שקורא את הקרדיטים בזמן שהפסקול הנוגה והרומנטי של המלחין הצרפתי ז'ורז' דלרו מתנגן, על רקע הצילומים שצילם ראול קוטאר, צלם הסרט.
עם אתרי צילום ברומא ובאי האיטלקי קפרי ומניפת צבעים שאדומים, צהובים וכחולים שולטים בה, גודאר מתגלה כאחד הקולוריסטיים הגדולים של הקולנוע. ביוני האחרון, לרגל ציון 60 שנה לצאת הסרט, "סטודיו קאנל", חברת הפצת סרטים צרפתית, עשתה לו רסטורציה. היצירה המשוחזרת מאפשרת להעריך מחדש את יופיים של הצילומים האלה.
גודאר יצר את אחד הקטעים הנפלאים ביותר בסרט - פרולוג המצולם עם פילטרים של צבע - זאת בשעה שהמפיקים רצו עוד צילומי עירום של בריז'יט בארדו, המגלמת את אשתו של פול, קאמיל ז'אואל. בסצינה בה הם נראים מחובקים ומאושרים, קאמיל שואלת אותו מה דעתו על חלקים שונים בגופה, כאילו היא מציעה אותם למכירה. הוא אומר שהוא אוהב אותה באופן "טוטאלי, עדין, טרגי". היא אומרת לו שהיא חשה כלפיו רגשות דומים.
זרקור של אמינות
הסיפור מתחיל ב"צ'ינצ'יטה", אולפני הקולנוע האיטלקיים האגדיים ברומא, הנראים עזובים מתמיד, משקפים את המשבר הקשה בו נתונה תעשיית הסרטים. שם, בעזרת מתורגמנית (ג'ורג'יה מול), מנהל פרוקוש משא ומתן עם פול לגבי תנאי העסקתו. פול הוא מחזאי וסופר שכותב ספרי פשע שהפך לתסריטאי, והוא מתבקש על ידי פרוקוש לכתוב עיבוד קולנועי ל"אודיסיאה" של הומרוס, אותו אמור לביים פריץ לאנג, במאי הקולנוע הגרמני־יהודי.
דמות המספר ביצירתו של מורביה מתאר את הבמאי ריינגולד, כמישהו שהוא "לא ברמה של ג'ורג' וילהלם פאבסט (במאי מוביל בימי תור הזהב של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי) או פריץ לאנג". בסרט של גודאר, הלאנג האמיתי, שברח מגרמניה הנאצית ב־1933, מגלם את עצמו, והוא כמו זרקור של אמינות.
בחדר ההקרנה, לאנג מציג לתסריטאי הצרפתי ולמפיק האמריקאי את הסרט, הכולל צילומים של פסלים קלאסיים, מרגשים בפשטותם. התוצאה מרתיחה את פרוקוש, שחשב על תסריט שונה מזה שכתב לאנג. "סוף כל סוף מרגישים את התרבות היוונית", מסנן לאנג בארסיות, לאחר שהמפיק זורק לאוויר, כמו דיסקוס, סליל של סרט.
"כל פעם שאני שומע את המילה 'תרבות' אני מוציא את פנקס הצ'קים", עונה פרוקוש, וכותב לפול צ'ק. לאנג נזכר במרירות שהנאצים נהגו לומר "אקדח" במקום "פנקס צ'קים". במהלך ההקרנה, פול מוטרד מתפיסתו של פרוקוש את פנלופה, אותה מגלמת בסרט אשתו קאמיל, כבת זוג לא נאמנה. חרדותיו לגבי נישואיו ייעצבו את האופן בו יפרש את יצירתו של הומרוס.
לאחר שקאמיל באה לפגוש את פול, פרוקוש מזמין אותם לווילה שלו בקפרי, ולוחץ עליה לנסוע איתו במכונית "אלפא רומיאו" האדומה שלו, בעוד פול, המתעלם מחוסר הנוחות שלה, נוסע במונית. כשהוא מגיע למקום בשעה מאוחרת, הוא מוצא את אשתו מרוחקת ומכונסת בעצמה.
סיפור האנשים הנטושים
אם הקולנוע, בצורת מלאכתו של הבמאי, מותקף בסצינת חדר ההקרנה, הדירה החדשה של פול וקאמיל, בה מתרחשת המערכה השנייה של הסרט, היא זירת קרב אינטימי יותר. הם עושים בה את הדברים הרגילים של סוף היום - מתרחצים, מחליפים בגדים, מדברים על ארוחת ערב - אבל אלו מהדהדים את התפוררות יחסיהם. פול מטריד את קאמיל בשאלות לגבי השינוי במצב הרוח שלה, ותוהה באוזניה האם הם צריכים להסכים להזמנתו של פרוקוש להתארח בביתו בקפרי.
בסופו של דבר, קאמיל מודה בפני פול שהיא כבר לא אוהבת אותו, בסצינה בה המצלמה קופצת הלוך וחזור ביניהם, כשהם יושבים משני צידי מנורה שהוא מדליק ומכבה מתוך עצבנות. פול מאשים אותה שהיא זייפה את אהבתה עד הרגע שיסיים לשלם על הדירה. והיא עונה לו: "איך אתה יכול לדעת מה אני חושבת?"
מיואשים ממצבם, הם נוסעים לפגוש את פרוקוש ולאנג באולם הקולנוע. המפיק פרוקוש רוצה לראות זמרת שאולי תגלם בסרטו את דמותה של נאוסיקה, דמות מאודיסיאה. באולם מוקרן הסרט "מסע לאיטליה" (1954) שביים יוצר הקולנוע האיטלקי רוברטו רוסליני, והוא עוד סיפור על נישואים מתפוררים בינות חורבות העולם העתיק.
הפריימים בקפרי, שם מצולמות הסצינות של "האודיסיאה", עוצרי נשימה. פול וקאמי ישנים שם ב"קאסה מלפרטה", בית מודרניסטי שבנה בשלהי שנות השלושים העיתונאי האיטלקי הנודע קורציו מלפרטה, שדומה גם לספינה וגם למקדש עם מדרגות המובילות לשמיים.
פול מעודד את קאמי ללכת עם פרוקוש. העזיבה שלה, יחד עם מפיק הסרטים האמריקאי, בסירה היוצאת מאחד מאתרי הצילום של הסרט, מצולמת באופן יפהפה. פול מבין את הטעות מאוחר מדי. קאמי מסיימת את חייה במכונית של פרוקוש, ומותה המוגזם נראה כאילו נלקח מרומן זול.
בסוף סרטו של גודאר, אותו הגדיר כ"סיפורם של האנשים הנטושים של העולם המערבי, ניצולים מטביעת הספינה של המודרניות", לאנג עדיין מביים את "האודיסיאה", לא רחוק מהעולם בו היוונים חיו בהרמוניה. בשוט האחרון של הסרט נראה הים התיכון העצום והמנצנץ.