גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מחוסרי בית בוושינגטון עם מזון מצבא הישע. ב־2022 מתו 209 אלף איש באמריקה ''מתוך יאוש'' / צילום: Reuters, Jim Young

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com

פערי העושר בחברה הם ממש לא עניין חדש, ויש להם תיעוד עוד מימי קדם, במסופוטומיה. במאה הרביעית לפני הספירה הפילוסוף היווני פורץ הדרך אפיקורוס (341 לפנה"ס) ניסה לפענח את סוד הדחף האנושי לרדיפה אחר עושר, כבוד ומעמד, ואת הקשר בין אלו לבין השגת אושר ושלווה פנימית, על ידי הפרט כמו גם החברה כולה. תומס מור, הוגה דעות, פוליטיקאי ומשפטן אנגלי מהמאה ה־16, אפיקורי בחלק מדעותיו, נדרש לעניין בספרו המפורסם "אוטופיה" (1516). הספר נפתח בתיאור של אנגליה שבה שכבה קטנה של אצילים חיה בבטלה על גבם של הרבה מאוד עניים, האריסים. עריה מרובות פשע וסבל, ושעריהן מלאים עמודי תלייה שבראשם מתנוססים גנבים אין ספור. אך ללא תועלת, הפשע לא נפסק.

● פרשנות, יואב קרני | מה באמת רצתה דרום אפריקה
● איראן הודיעה: שיגרנו בהצלחה לוויין לחלל

על פי הרישומים, באנגליה של הנרי השמיני, מעל 70 אלף נתלו באשמת גניבה. כנגד מציאות זו מתאר מור - שבעצמו הוצא להורג על ידי אותו הנרי - את האי אוטופיה (ביוונית "שום מקום"). באי זה חיים בהרמוניה אנשים שאינם מאמינים בקניין הפרטי, אלא שהמפתח לאושר האנושי טמון בחתירה להנאה ולשלמות פנימית. כלשונו של מור, ה"רצון לאצילות, גדולה, זוהר ועוצמה" מביא לחמדנותם של בני האדם, שיוצרת בהכרח הקצאה בלתי שווה של עושר. זו משיתה על חלקים גדולים של האוכלוסייה חיי דלות, שנאה ופשע, וגורמת להרס החברה כולה.

די להיכנס היום לרשתות פארם כמו וולגרינס או רייט־אייד, בניו יורק וסן פרנסיסקו, ולראות מוצרים פשוטים כמו משחת שיניים מוחזקים מאחרי מנעול, כדי להבין כי משהו שבור במדינה העשירה והחזקה ביותר בעולם. ולא שחסרה ענישה בארה"ב. היא מאכלסת בערך 4.2% מאוכלוסיית העולם וכ־20% מאוכלוסיית האסירים העולמית, כ־1.8 מיליון בני אדם. אם מביאים בחשבון גם מאסרים על תנאי ומשוחררים בערבות, אחד מכל 32 אמריקאים זכרים בגירים מסובך עם החוק.

בתי הסוהר לא משתלמים

בהשוואה לדמוקרטיות הגדולות המצב חריג במיוחד. בארה"ב יש היום 531 אסירים לכל 100 אלף איש (ואחד מכל 9 גברים שחורים בין גיל 20 ל־34) לעומת 67 לכל 100 אלף תושבים בגרמניה, 97 באיטליה, 113 בספרד, 119 בצרפת, ו־159 באנגליה. ריכוז העושר וריכוז האסירים הם תמונות הפוכות. על פי דוח מ־2018 של מכון ברוקינגס, לגברים שגדלו במשפחות של העשירון התחתון, כ־37% מהם שחורים או היספנים, יש סיכוי גדול פי 20 להגיע לבית סוהר עד גיל 30, לעומת אנשי העשירון העליון. בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, טרום עידן הפיאט, החוב ההדפסות, ובשעה שפערי העושר והאפשרויות היו משמעותית קטנים לעומת המצב היום, היה שיעור האסירים באמריקה דומה יותר לאירופה, ועמד בממוצע באזור ה־170 ל־100 אלף תושבים.

למען הסר ספק, גם מבחינה כלכלית השקעה בבתי סוהר במקום בבתי ספר אינה מאוד משתלמת. עלות אחזקת אסיר למשל בקליפורניה עולה עד 106 אלף דולר לשנה, והממוצע הארצי השנתי עמד ב־2022 על כ־45 אלף דולר. סכום זה הוא בערך פי 3 ממה שהממשלה לסוגיה (פדרלית, מדינה והמקומית) מוציאות יחד בממוצע על שנת לימודים לתלמיד בגילאי גן עד כיתה י"ב.

נוכח השינוי הדרמטי מאז שנות ה־60 של המאה שעברה, כמו גם ההשוואה למדינות גדולות כמו גרמניה וצרפת, קשה להכחיש את הקשר בין פערי העושר הגדלים, וחשוב מכך, ההידרדרות בכוח הקנייה של של רוב האמריקאים, לבין האומללות הגדלה באמריקה. בשנת 2015 שני כלכלנים הביאו לעולם מדד שקנה מאז תומכים רבים, ונודע בשם "מוות מתוך יאוש" (deaths from despair), המודד את סך מקרי המוות כתוצאה מהתאבדויות, סמים ואלכוהול. על פי דוח שיצרה תת ועדה של הסנאט לפני כמה שנים, בשנת 2000 עמד שיעור מקרי מוות כאלה בארה"ב על 22.7 לכל מאה אלף, והמספר הכפיל עצמו ל־45.8 למאה אלף עד 2017. ובשנת 2022 מתו 209 אלף איש באמריקה "מתוך יאוש", כך על פי משרד הבריאות הפדרלי, יותר מפי שניים מהממוצע האירופאי.

עם התרחבות כלכלת הפיאט, ההדפסות והחוב, ובשעה שהחיים הולכים ומתייקרים למעמד הביניים, הלכו הפערים הכלכליים וגדלו. כך, בשנת 1985, סך כל העושר של 400 העשירים באמריקה, כמפורט ברשימת המגזין פורבס, עמד על 668 מיליארד בדולרים של היום. בסוף שנת 2023 עושרם של ה־400 גדל, בניכוי האינפלציה, כמעט פי 7, והגיע לכדי 4.5 טריליון דולר.

רמת חיים יורדת והולכת

על פי דוח משרד התקציבים של הקונגרס, בין 1989 ל־2019 גדל חלקו של האחוזון העליון בעושר הלאומי בכ־25%, לכדי שליש מעושר זה; בסך הכול מחזיק העשירון העליון בכ־72% מהעושר בארה"ב. לעומת זאת, עושר משקי הבית הנכללים ב־50% התחתונים נחתך בתקופה האמורה במחצית, ל־2% מהעושר הלאומי. תמונת מצב זו רק הורעה מאז 2019, בשנות הדפסת הכספים המסיבית של 2020-2022. אם לא די בכך, הרי שלאורך זמן, העושר החציוני של כל קבוצת גיל בדוח היה נמוך מהעושר החציוני של קבוצת הגיל שמעליהם, כשהיו באותו הגיל. כלומר: לאורך עשורים אמריקה מעבירה לדורות הבאים רמת חיים יורדת והולכת. בה בשעה שחובות הדורות הצעירים הולכים ונערמים, כמו הר חובות הסטודנטים, שעבר בסוף 2023 את קו ה־1.75 טריליון דולר.

אלא שעושר לחוד והשתתפות בנטל לחוד. על פי מחקר שפרסם הבית הלבן בסוף שנה שעברה, בין השנים 2010 ל־2018 שילמו 400 המשפחות העשירות באמריקה בממוצע מס שנתי של 8.2% בלבד. הסיבה העיקרית היא שמקור רוב העושר שלהן הוא רווחי הון מנכסים שעלו בערכם, אך לא מומשו. כנגד עושר זה הם יכולים לקבל אשראי לרכישת עוד נכסים, לפתוח עסקים ואף להשתמש לצריכה. כך זמינות האשראי, שמחירו היה זול במיוחד בעשור וחצי האחרונים, איפשר לבועת העושר הפיננסי, המרוכז רובו ככולו בידי העשירון העליון, לצמוח ולגדול.

מאז נותק הדולר מההצמדה לזהב בשנת 1971, התנתק הקשר בין עבודה במובנה הקלאסי, ועושר. יתרה מזו, עבודה הפכה שביל בטוח לחוב, מצוקה, ונטל חיים מתייקר והולך אצל רוב האוכלוסייה. בה בשעה זמינות האשראי ופעילות הונית הפכו הדרך המרכזית לעושר אצל העשירון והאחוזון העליונים.

זה ניכר, למשל, ביחס בין ההכנסה של מנכ"ל בחברה הנכללת במדד S&P 500 (שרובו במניות), לבין שכרו של העובד החציוני באותה חברה. בין 1978 ל־2022, שכר מנכ"לים כאלה עלה בממוצע ב־1209%, שעה ששכרו של העובד החציוני טיפס ב־15.3% בלבד, בהתאמה למדד. בשנת 1965 עמד השכר החציוני של עובד כזה על כ־5% משכר המנכ"ל, עד שנת 2022 נפל היחס ל־0.003 משכר אותו המנכ"ל. באותה שנה קיבלה מנכ"לית ג'נרל מוטורס, חברה שזכתה לסיוע ממשלתי של מעל 50 מיליארד דולר, 362 פעם שכר העובד החציוני בחברה - כ־29 מיליון דולר. שכר מנכ"ל טויוטה היפנית לעומת זאת, חברה מוצלחת פי כמה, עמד באותה שנה על 6.7 מיליון דולר, מנכ"ל הונדה קיבל 2.3 מיליון, מנכ"ל BMW הגרמנית 5.6 מיליון, ושל מרצדס 7.5 מיליון דולר.

שעה שהעושר וכוח הקנייה גדלו בהתמדה באחוזון ובעשירון העליונים, אצל רוב האוכלוסיה הדברים שונים בהרבה. על פי דוח של הפדרל רזרב ממאי 2023, וכותרתו "מצב משק הבית אמריקאי בשנת 2022", 18% אמרו כי יוכלו לכסות לא יותר מ־100 דולר של הוצאה בלתי צפויה בהסתמך על החסכונות שלהם, ו־37% ממשקי הבית לא יוכלו לכסות הוצאה דחופה בלתי צפויה של 400 דולר מבלי להיעזר באשראי או בבן משפחה. כ־30% מהמשפחות מכניסות פחות מ־25 אלף דולר לשנה.

35% מהנשאלים אמרו שמצבם הכלכלי הורע מלפני שנה - זהו המספר הגבוה ביותר של אנשים שציינו כי מצבם הורע מאז 2014, אז נשאלה לראשונה השאלה בסקר זה. כמעט שני שליש מהבגירים קיצצו או הפסיקו לחלוטין שימוש במוצר כלשהו בגלל האינפלציה, 64% עברו למוצר תחליפי זול יותר, וכ־51% נאלצו להשתמש בחסכונות כדי לכסות את ההוצאות.

לנשיא השפעה מוגבלת

לנשיא ארה"ב כוח רב בענייני חוץ וביטחון, והשפעה מוגבלת בהרבה על כלכלתה. עליה ישפיעו הרבה יותר הפדרל רזרב, הקובע את מדיניות הריבית והדפסת הכסף; הקונגרס, הקובע את התקציב ואת חוקי המס; וההתפתחויות הטכנולוגיות, המשפיעות על התפוקה. בכל זאת הבחירות לנשיאות מושפעות במידה רבה מאוד מנושאים כלכליים. כפי שחידד פעם יועצו של המועמד בזמנו, ביל קלינטון, "It's the economy stupid".

על פי הסקרים לגבי הנושאים שבראש מעייני הבוחרים, בחירות 2024 לא יהיו מאד שונות. וכך, כל עוד החברה האמריקאית תעדיף את תרבות הצריכה הפרועה הממומנת באשראי על פני ערכי קהילה, תחיה בשלום עם בתי ספר ציבוריים כושלים מחוסר מימון, תספוג חוקי מס מגוחכים למיליונרים ולמיליארדרים, ותעדיף כלכלה המבוססת על הגדלה תמידית של כמות הכסף ואפקט הקנטיליון* שבא בעקבותיו - כנראה שייגזר עליה להמשיך עם מגמות מתעצמות של "מוות מתוך ייאוש" וחוסר שקט חברתי. אלה מביאים עליה מנהיגים נרקסיסטים וחדלי אישים, מלאים במלל, רהב והבטחות סרק - כמו המועמד דונלד טראמפ - שבזכותם הדרך לגיהנום כבר לא צריכה להיות רצופה בכוונות טובות.