חייל אוקראיני נושא פגז 155 מ''מ / צילום: Associated Press, Evgeniy Maloletka
מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן עקף לפני כחודש את הקונגרס, בפעם השנייה, כשהחליט למכור לישראל כ-60 אלף פגזי 155 מ"מ וציוד נלווה בהיקף של כ־147.5 מיליון דולר. אותה מכירה הייתה סבוכה לא רק מהאספקט הפוליטי האמריקאי, אלא גם משום שוושינגטון מתקשה לעמוד בביקוש לפגזים של אוקראינה מול רוסיה.
● WSJ | בעיה של 30 מיליארד דולר: הכסף של אוקראינה מתחיל לאזול, איך היא תממן את המלחמה?
בעת הנוכחית, שבה המלחמה באוקראינה שבקרוב תיכנס לשנתה השלישית, הלחימה היא סטטית - מה שמגביר את השימוש בארטילריה. כיום, לפי דיווח בוול סטריט ג'ורנל, אוקראינה זקוקה לכ־200 אלף פגזים בחודש, אבל קצב הייצור האמריקאי עומד על כ־28 אלף בחודש בלבד. מאז פרוץ המלחמה בפברואר אשתקד, ארה"ב לבדה סיפקה לאוקראינה יותר מ־2 מיליון פגזים.
התלות האוקראינית בארה"ב נובעת מהעובדה ש-155 מ"מ הוא סטנדרט התותחים של נאט"ו, וחברות הברית הן שסיפקו לקייב יותר מ־300 תותחים. ככלל, הפגז נחשב פופולרי בגלל האיזון של המרחק, ראש הקרב והדיוק בפגיעה. זו הסיבה שגם ישראל נזקקה לפגזים אלו, אף שהתלות של צה"ל ב־155 מ"מ נמוכה באופן משמעותי מזו של קייב - בזכות גיוון אמצעי הלחימה.
פגזים בקוטר 155 מ"מ נראים כמו קליע גדול, אורכם כ־0.6 מטר ומשקלם כ־45.3 ק"ג. ב־155 מ"מ ניתן להשתמש בכמה אופנים: החל מנשיאת ראש קרב עוצמתי ועד להפעלה באמצעות מערכות דיוק מתקדמות. מאז פרוץ המלחמה, מחירי פגזים 155 מ"מ, לפי בכירי נאט"ו ששוחחו עם וול סטריט ג'ורנל, מ־2,100 דולר ליחידה ל־8,400 דולר.
זה עדיין זול משמעותית מאמצעים כמו "סטורם שאדו", נגזרת בריטית של טיל השיוט "אפאש" מתוצרת צרפת, שעלותה כמיליון דולר ליחידה. סטורם שאדו הוא טיל שיוט ארוך־טווח שמיועד לתקוף מטרות מבוצרות. הוא נושא כחצי טון חומר נפץ, ומסוגל לחדור שלושה מטרים בטון מזוין. הטיל משלב יכולות חמקנות לצורך עקיפת מערכות הגנה אווירית, ונחשב למדוייק מאוד. הטיל מונחה בכמה אמצעים, והטווח שלו עומד על כ־500-300 ק"מ. אחת הווריאציות המוכרות ל־155 מ"מ שהיא יקרה יותר מפגז שגרתי אבל זולה יותר מסטורם שאדו היא אקסקליבר 982־ M , פגז ארטילרי ארוך־טווח שמונחה באמצעות GPS, שפיתחו ריית'און האמריקאית, BAE הבריטית ובופורס השבדית.
בה בעת, פיתוח מסקרן בתחום מנוע רמג'ט שמשתמש בחמצן שנכנס מהצד הקדמי להגברת ההנעה, וכך משתמשים בפחות דלק. פגזי רמג'ט יכולים לנוע במהירויות ממאך 3 (כ־3,700 קמ"ש) ועד למאך 6 (כ־7,400 קמ"ש). בין המדינות שפועלות בתחום נמנות רוסיה, בריטניה וארה"ב, כשבמקרה שלה בואינג מפתחת פגז רמג'ט שיוכל להגיע לטווח של קרוב ל־150 ק"מ. מדובר בפי שישה מהטווח השגרתי של פגז 155 מ"מ.
השקעה של כ-25 מיליארד דולר בהגברת תפוקת הייצור הביטחוני
כיום, בנאט"ו מעריכים כי רוסיה משגרת לא פחות מ־30 אלף פגזים ביום, פי חמישה מהיכולת המקסימלית של אוקראינה. כל זאת, כאשר התעשייה הצבאית המערבית לא הייתה מוכנה למלחמה ארטילרית בהיקף שכזה, והיצרניות העיקריות של 155 מ"מ הן ארה"ב, אירופה ודרום קוריאה.
לפני המלחמה, ארה"ב ייצרה כ־14 אלף פגזים בחודש. מאז, ארה"ב השקיעה 25 מיליארד דולר בהגברת תפוקת הייצור הביטחוני ובסיוע ישיר לאוקראינה. כך, קצב הייצור של ארה"ב הגיע לכ־28 אלף פגזים בנובמבר 2023, והיעד הוא קצב ייצור של כ־80 אלף פגזים בחודש בינואר 2025.
בזווית הזו של המערכה וושינגטון נותרה לבדה, בגלל שמדינות האיחוד האירופי לא מעוניינות להשקיע מיליארדים בהגברת תפוקות - בהיעדר הבנה כי הביקושים יימשכו לאורך שנים. זו הסיבה שבגינה האמריקאים מסייעים לקייב בהקמת מפעלי ייצור פגזים מקומיים, אולם משך הקמתם צפוי להימשך כשנתיים.