שרר הוא סופר ומרצה על מוזיקה קלאסית. שימש כמבקר המוזיקה של וול סטריט ג'ורנל וכיום הוא כותב בכתב העת The Magazine Antiques
בלב פריז, מעל גג בניין מהמאה ה־19, מתנשא פסל מונומנטלי בדמותו של אפולו המחזיק בנבל מוזהב. שמו הרשמי הוא "האקדמיה הלאומית למוזיקה", אך הוא מוכר זה זמן רב בשם "בניין האופרה של פריז" או "ארמון גרנייה".
● WSJ | 'הבוז': הרומן הטרגי של ז'אן לוק גודאר
● WSJ | "המגילה השנייה": סאגה מודרנית על הקמתה של ישראל
את ארמון גרנייה, בן כמעט 150 שנה, תיכנן האדריכל הצרפתי בן המאה ה־19 שארל גרנייה (1825-1898), שכינה אותו "אדריכלות האיור". התקרה, הפסלים, ציורי הקיר, הפסיפסים ושטיחי הקיר - כל אלה עוצבו כרקע לאופרות שעלו באולם.
בניין האופרה הוקם על רקע ניסיון התנקשות בקיסר. ב־1858, האופרה של פריז שכנה ברחוב לה פלטייה, סמוך לסמטה אפלה.
המיקום הגרוע זימן פורענויות: ב־14 בינואר, כשנפוליאון השלישי ורעייתו, הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו, הגיעו למקום, מתנקש ממוצא איטלקי בשם פליצ'ה אורסיני, שהתחבא בסמטה ההיא, זרק לרחוב שלוש פצצות שהרגו עשרות אנשים.
נפוליאון ואז'ני לא נפגעו. למחרת הורה הקיסר על הקמת בניין אופרה חדש במקום מבודד, כך שלמתנקשים אורבים לא תהיה גישה אליו.
ההצפה ששינתה את התוכניות
המכרז לבחירת המתכנן נפתח בדצמבר 1860, והוגשו לו 171 הצעות. שארל גרנייה (1825-1898), בנו של נפח, שלמד בביה"ס לאמנויות היפות בפריז וזכה בפרס רומא באדריכלות ב־1848, נבחר להוביל את הפרויקט.
הבנייה החלה ביולי 1861 במקום שנקרא כיום כיכר האופרה, והיא השתבשה בגלל זרם תת־קרקעי שהציף את היסודות; שיבוש שאילץ את גרנייה לשנות את תוכניותיו: הוא הקים את התיאטרון על מיכל בטון שהכיל את המים.
למרות שהאדריכלות המפוארת שלו מבוססת על סגנונות הרנסאנס והבארוק, לגרנייה היו פתרונות חדשניים לזמנו: שלד המבנה היה עשוי מברזל חסין אש.
עד סוף 1863 גרנייה בחר את האמנים והפסלים שיעצבו את חלל הפנים, בעיקר את התקרות והקירות, ביניהם הציירים פול ז'אק אמי בודרי, ז'יל אז'ן לנפבו ואיזידור פילס, והפסלים אמה מילה וז'אן־בטיסט קארפו, בוגרי בית הספר לאמנויות היפות בפריז וזוכי פרס רומא.
מלחמת צרפת־פרוסיה ב־1870 עצרה את בניית בית האופרה. המלחמה נגמרה בתבוסת צרפת ובגלותו של נפוליאון השלישי. כשהאופרה לה פלטייה נשרפה ב־1873, הממשלה מצאה את המימון הנדרש כדי לסיים את בניית האופרה של גרנייה.
ב־15 בינואר 1875 משכן האופרה החדש נחנך על ידי נשיא צרפת פטריס דה מק־מהון. בגלל טעות אדמיניסטרטיבית, גרנייה נאלץ לשלם 120 פרנקים כדי להשתתף בטקס הפתיחה, שכלל סצינות מהאופרה של ג'אקומו מאיירבר "ההוגנוטים" ומ"היהודייה", האופרה של ז'אק פרומנטל הלוי.
המפגע האסתטי שעורר סקנדל
לאורך שדרת האופרה, הנפרשת דרומה מהלובר, ניתן לראות את בניין האופרה במלוא הדרו. שני העמודים בחזיתו נועדו להדהד את העמודים בחזית המזרחית של הלובר, אותם תיכנן האדריכל קלוד פראו ב-1670.
גרנייה שכנע את מתכנן פריז, ז'ורז'-אז'ן אוסמן, לא לשתול עצים לאורך השדרה, כדי שהמבקר יוכל לראות את חזית המבנה בשלמותה.
כשמסתכלים על המבנה, העיניים נעות מקומת הקרקע ומעלה, לקשתות המחפות על הדלתות, העמודים המסיביים, המרפסות ושורת החלונות העגולים, שבכל אחד מהם ניצב פסל מברונזה בדמות מלחין חשוב בצרפת במאה ה־19: רוסיני, אובר, בטהובן, מוצרט, ספונטיני, מאיירבר והלוי.
על הגג, העטוף בכרכוב מקושט במסיכות טרגדיה וקומדיה, מונחת הכיפה הירוקה של האודיטוריום. בפסגתה ניצב פסל אפולו שיצר הפסל הצרפתי אמה מילה ומשני צדדיו פסלי ברונזה מוזהבים שיצר הפסל הצרפתי שארל גומרי.
את קשתות הכניסה הראשית מקשטים פסלים, שכל אחד מהם מייצג סוגה אמנותית אחרת. המפורסם מביניהם הוא "הריקוד" שיצר ז'אן־בטיסט קארפו; פסל המשלב גופות של נשים וגברים עירומים, שעורר תגובות נזעמות בקרב המבקרים.
במבואת הכניסה פזורים פסלי שיש עצומים בדמותם של המלחינים כריסטוף ויליבלד גלוק, גאורג פרידריך הנדל, ז'אן־בטיסט לולי וז'אן־פיליפ ראמו, שנחשבו לאבות האופרה בצרפת במאה ה־19.
גרם המדרגות המתפתל מעלה מושך את העין לארבעה ציורי התקרה הגדולים של איזידור פיס, שגווני האדום והצהוב שלהם זוהרים באור של אלף נורות ליבון.
מעקה העמודים מעיד על חיבתו של גרנייה לחיפויים צבעוניים, ושלובים בו גרניט ורוד, שיש ורוד, שהם, סקליולה ופסיפסים.
בזמנו של גרנייה, המרפסות והמדרגות היו חללים שלא רק ששווה לראות אותם אלא גם להיראות בהם. וכך הוא כתב: "האורות המנצנצים, הלבוש המהודר, הפרצופים המחייכים, אמירות השלום; כולם תורמים לאווירה החגיגית, וכולם נהנים ממנה מבלי להבין עד כמה האדריכלות אחראית לאפקט הקסום הזה".
כשנכנסים לאולם הראשי נדהמים מהקישוטים בארגמן וזהב. שמונה עמודים קורינתיים תומכים בקומה העליונה של האולם, ממנה תלויה נברשת ברונזה במשקל 6 וחצי טונות. היא התפרסמה הודות ל"פנטום האופרה", הרומן הגותי של גסטון לרו, שעלילתו מתרחשת בבניין הזה.
לאחר שגומעים את סגנון הנאו־בארוקי של גרנייה בכל החללים, נתקלים בפרט חריג ובולט: התקרה שצייר מארק שאגאל ב־1964, שהמבקרים בזמנו ראו בה מפגע אסתטי. התקרה של שאגאל עשויה קנבס והיא מכסה את הציור של ז'יל אז'ן לנפבו, "המוזות ושעות היום והלילה".
גרנייה תיכנן שעבודת האמנות של לנפבו, שצוירה על לוחות נחושת עמידים בפני אש, תסכם את כל היצירות האלגוריות האחרות במבנה. מצער שבמהלך שחזור בניין האופרה, שהושלם ב־2007, התקרה של לנפבו לא חזרה למקומה הראוי. לשאגאל מגיע הכבוד שלו, אבל לא כאן.
