דונלד טראמפ, נשיא ארה''ב לשעבר / צילום: ap, John Locher
יש עוד קצת יותר מעשרה חודשים עד הבחירות לנשיאות בארה"ב, אבל הנה החדשות: דונלד טראמפ כבר הגיע לשלטון. רוחו נושבת בפרוזדורי הכוח בוושינגטון; והמפלגה הרפובליקאית, השולטת בבית הנבחרים, היא עכשיו הכלי המלא והגלוי של מי שהיא חושבת לנשיא הממשמש ובא של ארה"ב.
ממילא שאלת-השאלות נשאלת עכשיו במשנה תוקף: מה עומד להשתנות בוושינגטון לאחר 20 בינואר 2025? התשובה, במידת הקיצור, היא הכול. הכול עומד להשתנות, מעיקרו.
מפלגות בארה"ב מצייתות למנהיג יחיד רק כשהוא יושב בבית הלבן. הרעיון של "מנהיג האופוזיציה" אינו מתיישב עם השיטה הפוליטית ועם התרבות הפוליטית של ארה"ב. אבל עכשיו יש לאופוזיציה מנהיג, והוא נוהג בה ביד רמה ובתכתיבים בוטים.
המנהיג הזה הבטיח את ניצחונו בבחירות המקדימות של המפלגה לנשיאות כבר בשבוע הראשון של המערכה. זה הישג חסר תקדים בהיסטוריה האמריקאית. ניצחונו הפנימי הקפיץ אותו בסקרי דעת הקהל בבחירות הכלליות. סקר שפרסמה סוכנות הידיעות "רויטרס" בסוף השבוע שעבר העניק לטראמפ יתרון של 6% על פני ג'ו ביידן.
סיוג אחד: מספר הנמנעים והמהססים גדול מאוד, בערך חמישית. טראמפ מקבל 40% וביידן - 34%. שני שלישים מן הנשאלות אומרות שמאכזב אותן הצורך לחזור ולבחור בין שני הפינאליסטים של 2020. אבל גם כך, הנשיא שרוע על הקרשים.
חזר וכתב את הכללים
הסקר לא הספיק לבחון את התוצאות האפשריות של הקנס הענקי שחבר מושבעים בניו יורק הטיל על טראמפ ביום ו' בגין תביעת לשון הרע, 83 מיליון דולר ויותר. אבל התקדימים מראים שתביעות והפסדים משפטיים רק מחזקים את התיימרותו של טראמפ להיות קורבן של מזימות השמאל.
למרבה העניין הרפובליקאים של ימי טראמפ אינם מתלבטים בשאלה הקלאסית של ימי הבחירות באמריקה, זו שקוראים באנגלית elactibility, או יכולת בחירה.
בדרך כלל בוחרים נוטים לשקול שיקולים טקטיים. מאחר שהבוחרות רוצות להבטיח את ניצחון מפלגתן, הן מוכנות להתפשר על עקרונות ועל אהדה טבעית. ההיגיון הטקטי מחייב למנות מועמד שיתקבל על דעתם גם של מצביעים בלתי תלויים. שלוש פעמים ב-60 השנה האחרונות מפלגות התפתו למועמדים שהיו מזוהים עם האגף הרדיקלי של מפלגותיהם: הימין השמרני אצל הרפובליקאים, השמאל הליברלי אצל הדמוקרטים. התוצאה היתה אסונות אלקטורליים כבדים.
אבל דונלד טראמפ חזר וכתב את כללי ההתנהגות והציפיות של הפוליטיקה האמריקאית. מצביעי המפלגה העדיפו אותו פעם אחר פעם מאז 2016 גם כאשר היה ברור, שאין מישהו הרחוק מן "המרכז" יותר ממנו. עליונותו במפלגה לא הועמדה בספק בשמונה השנים האחרונות, גם כאשר הסקרים בישרו רעות.
מכרה זהב אלקטורלי
עכשיו, כשהסקרים מאירים לו פנים, בוודאי אין טעם או סיבה להתנגד לו. ביום ג' שעבר טראמפ ניצח בסיבוב השני של המקדימות, בניו המפשייר, ופגו שאריות התקווה באגף הלא-טראמפיסטי במפלגה למצוא לו חלופה פרגמטית. בן לילה המפלגה איבדה את רצונה ואת יכולתה להתנגד לתכתיביו.
זה התחוור במלוא העוצמה לקראת סוף השבוע שעבר, כאשר יושב ראש בית הנבחרים סתם את הגולל על תקוות הבית הלבן להגיע להסכם על אבטחת הגבול הדרומי עם מקסיקו כדי לקבל את הסכמת בית הנבחרים לחבילת סיוע עצומת-ממדים לאוקראינה ולישראל. טראמפ הוא המכשיל את ההסכם. הוא מעדיף להעמיד את משבר הגבול הדרומי במרכז מסע הבחירות שלו. הוא מאמין, שהתארכות המשבר תגדיל באופן דרמטי את סיכויי ניצחונו.
הגבול הדרומי עם מקסיקו קרס. ביידן דחה את נוסחת טראמפ לטיפול בגבול הזה, והתוצאות מדברות בעדן. מספר המנסים להיכנס, חוקית ולא חוקית, עמד בכל נובמבר על רבע מיליון. בשבוע השלישי של דצמבר המספר הזה הושג בחמישה ימים בלבד. המסתננים נעצרים, משוחררים ברובם עד בירור עניינם, ומתמזגים באוכלוסייה הכללית.
מוקד ההגירה הלא-חוקית הוא מדינת טקסס, הנשלטת בידי הרפובליקאים. גבולה עם מקסיקו משתרע לאורך 2,000 ק"מ, והוא הפך לקו חזית בין הממשל לאופוזיציה. הגיעו הדברים לידי כך שכוחות פדרליים, הכפופים לממשלה בוושינגטון, היו קרובים להתנגש עם המשמר הלאומי הכפוף למושל טקסס בשאלה של מתיחת גדר תיל לאורך חלקים מהגבול הפרוץ. ביהמ"ש העליון בוושינגטון הוכרח להתערב, ופסק לטובת הממשלה.
הכישלון בניהול הגבול הוא מכרה זהב אלקטורלי, לא רק מסיבות ענייניות של מחלוקת על הגירה, אלא מפני שהוא עומד במרכז מלחמת התרבות באמריקה, זו המעמידה שמרנים קשוחים נגד אולטרה-ליברלים (woke). הראשונים מייחסים לאחרונים את המזימה להציף את אמריקה במהגרים, אשר ישנו את המאזן הפוליטי, התרבותי והאתני שלה. חובבי קונספירציות מנופפים בתיאוריית "ההחלפה הגדולה" של לבנים בלא-לבנים. קיצונים שבקיצונים מייחסים את מזימת "ההחלפה" ליהודים.
כדי להפיק את מלוא התועלת האלקטורלית ממשבר הגבול, טראמפ ונאמניו מעדיפים להשאירו בלי פתרון.
"אמריקה תגיע עד כניעה"
יושב ראש בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, שבידיו מסורה הסמכות לקבוע את סדר יומו של הבית, צייץ במהלך השבת אולטימטום לנשיא. הוא דחה את הצעתו של ביידן לחוקק חוק הגירה חדש, ודרש ממנו להשתמש בסמכותו הביצועית כדי לשים קץ לכל כניסה לא-חוקית. למעשה הוא דרש ממנו לחזור ולהחיל את תקנות ההגירה של דונלד טראמפ, שביידן ביטל לאחר שנכנס לבית הלבן.
ג'ונסון דחה בשאט נפש הצעת פשרה של הסנאט, שבו יש רוב דמוקרטי קטן. לדבריו, היא תאפשר כניסה של 1.8 מיליון מסתננים לפני שהגבול ייסגר. "עד אז", מסכם ג'ונסון בחריפות בלתי רגילה, "אמריקה תגיע עד כניעה".
הסכמה בין הנשיא לרפובליקאים על גבול מקסיקו הייתה תנאי ולא יעבור לחבילת הסיוע לאוקראינה (61 מיליארד דולר) ולישראל (14 מיליארד דולר). הרפובליקאים להוטים לסייע לישראל, אבל ביידן עומד על חבילה משותפת.
מה מביא את הרפובליקאים להפקיר את אוקראינה? במילה אחת: טראמפ. אין לו כל עניין בעזרה לאוקראינה ואין לו כל עניין בהמשך השתתפותה של ארה"ב בהגנת אירופה.
על השאלה איך תיראה מדיניות ארה"ב במזרח התיכון תחת נשיאות טראמפ קשה לענות במישרים. אבל אפשר ללמוד הרבה מאדישותו כלפי הגנת המערב. בעיני טראמפ, בעלות ברית זרות הזקוקות להגנה יקרה ואפילו לנוכחות של כוחות אמריקאיים הן אבני-ריחיים על צווארה של אמריקה. במרכז מסע הבחירות של טראמפ עומדת ההבטחה המשתמעת לגול את אבני הריחיים האלה.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.