אורנה ברביבאי ורון חולדאי / צילומים: יוסי כהן, שלומי יוסף
ישראלים רבים לא מתעניינים בבחירות המקומיות, והפעם, בצל המלחמה ופוליטיקה ארצית סוערת, אחוז ההצבעה הממילא נמוך בדרך כלל עשוי עוד לרדת. חוסר ההתעניינות מוביל לקושי של מועמדים פחות מוכרים לפרוץ את חומת האנונימיות ולהיבחר, מה שמוביל לשלטון ארוך במיוחד של ראשי עיר מכהנים. יום השבתון, שצפוי לעלות הפעם 2 מיליארד שקל למגזר הפרטי, הצליח לשפר את המצב, אך לא לפתור אותו לגמרי. גלובס צלל לנתונים של הבחירות המקומיות ולגורמים שהופכים אותן לפחות חשובות בעיני הציבור.
אחוז הצבעה
"אחוז ההצבעה הממוצע בבחירות המקומיות ב-2018 היה 59.5%", אומר אופיר פינס-פז, לשעבר שר הפנים וכיום מרצה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. בהשוואה לבחירות לכנסת, מדובר באחוז נמוך במיוחד: בבחירות 2019 הראשונות, שהתרחשו לאחר פחות משנה, אחוז ההצבעה עמד על 68.5%. "ככל שהרשות קטנה יותר, אחוז ההצבעה גבוה יותר, וברשויות גדולות אחוז ההצבעה נמוך", הוא מציין. ואכן, בשלוש הערים הגדולות בישראל רוב התושבים לא הצביעו. בחיפה נרשמו 49% הצבעה, בתל אביב 46% ובירושלים 40% בלבד. זאת לעומת הבחירות לכנסת ב-2019, שבהן הצביעו יותר מ-60% בכל אחת מהערים. הנתון בירושלים כל כך קיצוני משום שתושבי מזרח העיר הם בעלי זכות הצבעה בבחירות המקומיות, אך רובם הגדול לא מממשים אותה מתוך עיקרון.
ברשויות הערביות המצב שונה. לדברי פינס-פז, "ברשויות הערביות אחוז ההצבעה גבוה מאוד ולעתים נושק ל-100%, אף שאחוז ההצבעה לכנסת נמוך. הסיבה היא שהציבור הערבי מרגיש שהכנסת לא מייצגת את האינטרסים שלו, כי המפלגות הערביות בדרך כלל נמצאות באופוזיציה, ואילו ברשות המקומית הם יכולים לבוא לידי ביטוי. הרשות המקומית היא המעסיק הכי גדול, יש לה השפעה על דיני קרקעות והבחירות המקומיות יכולות להיות הרות גורל. לכן גם החמולות משמרות את כוחן".
יוגב שרביט, מנהל המחלקה הכלכלית בחברת בילד אסטרטגיה, סבור שאחוז ההצבעה הנמוך בקרב יהודים נובע מתפיסות שגויות בציבור: "בבחירות המקומיות, הכוח של המצביע הבודד הוא עצום: 2,000 איש יכולים להכניס חבר מועצה ברוב הרשויות. רק בגדולות צריך הרבה יותר. אבל אנשים לא מבינים מה תפקיד הרשות המקומית ולמה חשוב להצביע לה. אופי העיר כפלורליסטית או דתית מושפע מאוד מהרכב המועצה, וגם בערים חילוניות לגמרי יש הבדלים גדולים בין אורבניסטים שתומכים בפיתוח לבין נימביסטים (ראשי תיבות של Not in my back yard, ע"א) שמתנגדים לו. כל זה כמובן במגבלות של השלטון המרכזי על השלטון המקומי".
בעיניו, גם התקשורת אשמה בכך, משום שהיא "לא מתמקדת בזה ומדברת בעיקר על הפוליטיקה הארצית. רוב האנשים יודעים מי ראש העיר שלהם, אבל לא מי הסגן שלו ומיהם חברי המועצה. בפייסבוק זה קיים יותר, אבל מי שלא נמצא שם פחות מכיר. אם אתה לא יודע איך זה מועיל לך, למה שתצביע?".
בנוסף, בעיני שרביט, בבחירות המקומיות הקרבות יהיה אחוז הצבעה נמוך. "לא רק בגלל המלחמה, כולם בדיכאון. לפעילים אין אנרגיה, וגם למועמדים לא. אולי אם הבחירות המקומיות ייצבעו בצבעים של הפוליטיקה הארצית, נניח בעד או נגד נתניהו, אנשים יילכו להצביע. אבל אין אג'נדה מקומית שיכולה לסחוף, והקמפיינים בפרופיל נמוך". בשל כך חושש פינס-פז כי "הקבוצות הסקטוריאליות ימשיכו להצביע במספרים גבוהים ביחס לאדישות הציבור הכללי, ואנחנו עלולים לחזור למצב של מדיניות מקומית יותר שמרנית ופחות ליברלית".
בחירה לכהונה נוספת
ההתעניינות המעטה בבחירות המקומיות מובילה לשימור כוחם של ראשי הערים הקיימים. שרביט מסביר את הגישה הרווחת: "אם ראש העיר מספיק טוב, ואני לא מכיר את האחרים - למה לשנות? לך תדע מה נקבל. נדרשת היכרות עם שמות המועמדים, וראש העיר בהכרח מוכר. אז צריך שגם הוא יהיה לא טוב, וגם מועמד אחר מספיק מוכר".
בחירות 2018 דווקא סימנו שינוי בנושא. מבין 10 הערים הגדולות, שלושה ראשי ערים הודחו בקלפי (חיפה, ראשל"צ ופתח תקווה), שניים פרשו (ניר ברקת בירושלים, ובבני ברק מתנהלת רוטציה קבועה) ורק חמישה שמרו על כוחם. זאת לעומת בחירות 2013, שבהן אף לא ראש עיר אחד הודח בקלפי.
"בבחירות האחרונות, משהו כמו 40% מראשי העיר התחלפו. זה דרמטי", אומר פינס-פז. "בעבר ראשי ערים נבחרו שוב ושוב וכיהנו 20, 30 ואפילו 40 שנה. היום זה קורה הרבה פחות. חלק מהעניין טמון ברשתות החברתיות, שבהקשר המוניציפלי עשו שינוי מאוד מבורך, ואפשרו למועמדים חדשים להגיע לציבור יותר בקלות".
גם בנושא הזה ניכר הבדל בין הרשויות היהודיות לערביות. ברשויות היהודיות, 102 מראשי העיר שניצחו ב-2018 ניצחו גם ב-2013, לעומת 68 בלבד שהתחלפו. התחלופה לא מעידה בהכרח על הדחה בקלפי, אלא יכולה לנבוע מפרישה, מהסתבכות בפלילים או אף מפטירה של ראש העיר. כך שנראה שלפחות ברשויות היהודיות, אפילו בבחירות 2018 שהתאפיינו בתחלופה גדולה במיוחד, הרוב הגדול של ראשי הערים שומר על כוחו. ברשויות הערביות, המצב הפוך: 30 ראשי עיר ערבים בלבד שמרו על כוחם ב-2018 לעומת 2013, ו-58 התחלפו. גם כאן, החילופים לא חייבים להגיע מהקלפי, ולעתים לראשי העיר ב-2018 יש שם משפחה זהה לראשי העיר ב-2013. ובכל זאת, מדובר בשינוי דרמטי, עם מתאם להבדל באחוזי ההצבעה ברשויות הערביות לעומת היהודיות.
יום שבתון
בבחירות המקומיות הקרובות יהיה יום שבתון במשק זו הפעם השנייה. יום השבתון, שנקבע בחוק לקראת בחירות 2018, נועד בראש ובראשונה להעלות את אחוז ההצבעה. שר התיירות דאז עוזי לנדאו, ממציעי החוק, אמר בדיון לגביו בכנסת כי "קביעת יום שבתון תייחד יום זה, ותגביר את המודעות הציבורית לבחירות. צריך להקל על האזרחים במידת האפשר, מה שישפיע, כך אני מקווה, ויעלה את אחוז ההצבעה". גם ניצן הורוביץ, שהתמודד לראשות עיריית תל אביב והפסיד לראש העיר המכהן חולדאי, הוסיף: "כשהסתיימו הבחירות ונוכחנו בשיעורי ההצבעה הכל כך נמוכים, במיוחד בערים הגדולות - ירושלים, תל אביב, מקומות נוספים - התחייבתי שאעשה כל מאמץ לדחוף הצעה ליום שבתון בבחירות המוניציפליות, ממש כמו בבחירות לכנסת".
ועל פניו, נראה שיום השבתון מילא את מטרותיו, והזניק את אחוז ההצבעה ברשויות רבות. בתל אביב אחוז ההצבעה עלה מ-35% ל-46%. בחיפה מ-36% ל-49%, ובראשון לציון מ-42% ל-52% ובפתח תקווה מ-47% ל-56%. בירושלים אחוז ההצבעה עלה בקושי, מ-39% ל-40%.
אך זה, כמובן, הגיע עם מחיר כלכלי משמעותי. התאחדות התעשיינים, שהתנגדה לחקיקה, פרסמה לאחרונה מכתב לקראת הבחירות הנוכחיות וטענה כי "לא הוכח כלל כי ישנה נחיצות בהשבתת המשק ליום מלא לצורך בחירות לשלטון המקומי". בהתאחדות הדגישו ש"העלות למשק עבור יום שבתון בשל בחירות לרשויות המקומיות נאמדת ב-3 מיליארד שקל, מהם כ-2 מיליארד במימון המגזר הפרטי. הנטל האמור חל על כלל המעסיקים במשק, לרבות תעשיינים ומעסיקים קטנים ובינוניים, שבשנים האחרונות, ובשל ריבוי סבבי בחירות, נאלצים לממן מכספם את ימי השבתון שנקבעו הן בבחירות לשלטון המקומי והן בבחירות לכנסת ישראל". בעיני התאחדות התעשיינים, אם כבר, השבתון צריך להיות כרוך בהוכחת הצבעה למעסיק.
מנגד פינס-פז אומר ש"בגלל אחוז ההצבעה הגבוה הכללי, שקרה בזכות יום השבתון, הציבור הכללי הצביע במספרים יותר גדולים, והופחת הייצוג הסקטוריאלי העודף. בהרבה מקומות נוצרו מועצות הרבה יותר ליברליות".