מרכז איסוף התרומות של ''אחים לנשק'' בגני התערוכה בתל אביב / צילום: צילם: אבי וינרב
הכותב הוא מחבר הספר "עוצמת השיתופיות - מאגו סיסטם לאקו סיסטם" ומומחה בתחומי הגישור ובניית הסכמות, האמון, משא-ומתן ושיתופיות
כבר במהלך השבת הארורה ב-7 באוקטובר ומיד לאחריה קמו מאות חמ"לים אזרחיים בכל רחבי ישראל. יש שנסמכו על תשתיות כמו אלה של "אחים לנשק" ומטות בחירות לרשויות המקומיות, ולצידם אינספור יוזמות מקומיות ואישיות נעדרות תשתית.
ללא יד מכוונת ותיאום, התנועה העממית הזו צמחה מיזמים שונים ויצרה בטבעיות ובספונטניות פסיפס של מענים לצרכים שעלו מהשטח, כולל מזון, ביגוד, שינוע, ציוד ללוחמים וציוד למפונים, כביסה, צעצועים, סיוע במיצוי זכויות ומגוון מרחבי החלמה לניצולים. מוערך כי לאורך החודשים האחרונים פעלו מעל אלף חמ"לים אזרחיים.
● האמריקאים מתנגדים, צילומי הלוויין חושפים: המהלך החדש של ישראל בעזה
● איך נראית המדינה הפלסטינית שביידן מקדם?
לצד העובדה שכל אחד מהיזמים והמובילים צריך לקבל תעודת הוקרה והערכה מנשיא המדינה, כדאי להעמיק בעניין ולהקיש ממנו תובנות על הסיפור החדש של החברה הישראלית:
הראשונה - החמ"לים האזרחיים היו מחוברים מהשנייה הראשונה ולאורך כל הדרך לצרכים האמיתיים של השטח, לאלה של נפגעי העוטף, החיילים והמפונים. הצרכים הגיעו ישירות, ללא סינון וללא בירוקרטיה. הגישה - מתן מענה מקסימלי לכל צורך. הפוך ממוסדות השלטון, שמאופיינים בבירוקרטיה וכפופים לרגולציה.
השנייה - הם ידעו יחסית מהר ליצור חיבורים לחברות עסקיות בארץ ובחו"ל, עמותות, קהילות יהודיות בעולם ורשויות מקומיות. באופן לא פורמלי ולא מתוכנן נוצרה רשת אפקטיבית שמחברת בין כל השחקנים בכל המגזרים. פעולה רב-מגזרית היא תמיד יותר מורכבות, אך לרוב היא יותר משתלמת מבחינת התוצאות.
תחושת שליחות ומשמעות
התובנה השלישית היא מסע המשמעות. השבר הנוראי יצר עבור כל אזרחי המדינה הזמנה להיות משמעותיים יותר. תחושת השליחות והמשמעות שיש למובילי ומתנדבי החברה האזרחית תורמת לחברה כולה, וגם עבורם, בהתמודדות עם הטראומה ועם אי-הוודאות. מובילי החמ"לים אומרים כי "להביא מתנדבים זה הדבר הכי קל עבורנו בחודשיים האחרונים. כולם רוצים ומוכנים".
משוואת הערך: המובילים, היזמים, התורמים, המתנדבים והמקבלים - לכולם יש ערך ותחושת משמעות. בחמ"לים מסרבים להמשגה של "נותנים ומקבלים". הם עם אפס התנשאות ויוהרה ועם מקסימום חמלה ונתינה לשם נתינה.
התובנה האחרונה מצביעה על ערך נוסף עמוק שמרביתנו לא מודעים אליו - הם מסיעים לבנות מחדש אמון במדינה שבה האמון רוסק. מעבר לצרכים הלוגיסטיים, הם מייצרים תחושה שיש על מי לסמוך, ומסייעים בהשבת הסולידריות, הערבות ההדדית והאחווה. זהו ערך שהמדינה בתצורה הנוכחית שלה לא מסוגלת לספק, וייתכן גם שאין לה כוונה כזו (כמה נוח שהאזרחים מספקים את מרבית צורכיהם בעצמם ועל חשבונם).
מה לתובנות אלה ולחברה הישראלית המתחדשת? הכול. ההקשבה האמיתית למי שזקוק לסיוע, החיבור לצורכי השטח, ההתאמות המהירות (אג'יליות) והשותפות הרב-מגזרית - כל אלה הכרחיים גם בימי שגרה ולא רק בחירום.
ברמה הלאומית, בשלה השעה להקים רשות אזרחית, גוף שימנף ויעצים את כוחה של החברה האזרחית בישראל. בשיתופיות ובחיבוריות שהוא ייצור ניתן יהיה לייצר אימפקט משמעותי בכל תחומי החיים שבהן הממשלה חלשה, איטית ופחות נוכחת. האקו-סיסטם של החברה האזרחית יתפתח בהדרגה כרשות רביעית לצד שלוש הרשויות הקיימות ויהווה שלב אבולוציוני משמעותי במבנה דמוקרטי מיושן שמייצר סטגנציה.
הקמתה מחייבת אומץ ושינוי תודעתי, והיא הביטוי המעשי להגדרה המחודשת של החוזה שלנו האזרחים עם השלטון. חברי הכנסת והממשלה יתנגדו לרשות רביעית שתקום לצידם, אך הרשויות המקומיות יבינו את הערך ויהוו שותף משמעותי לתהליך.
הרשות האזרחית שתיבנה, בדיוק כמו החמ"לים האזרחיים, מבוססת על תודעה של אחדות ולא של נפרדות. על תפיסה של אחריות אזרחית, בשונה מישראל שעד ה-7 באוקטובר, בה הפקרנו את חיינו בידי פוליטיקאים ופקידים.
החברה האזרחית חייבת להמשיך ולהיבנות בכדי לאפשר את ההחלמה ואת התקומה מהשבר - על אף המדינה ולא בזכותה.