''זונת שדה, אישה בנהלל'' / צילום: פאול גולדמן, 1945 (אוסף גולדמן © מוז''א, תל-אביב)
1
"חידת ק.צטניק" הוא קובץ מאמרים שראה אור בדצמבר בהוצאת "פרדס", בהם כותבים מתחומים שונים בוחנים את חייו ויצירותיו של סופר השואה יחיאל די-נור (1909-2001), הנודע גם בשם ק.צטניק.
● 5 הערות|אחרי 50 שנה, גולדה מאיר חוזרת להעסיק את התרבות הישראלית
● 5 הערות|בין הדוב והמטבח המנצח: כיצד הפך השף הטלוויזיוני לגיבור התרבות החדש
על אף פרסומו הרב, משנות החמישים ועד השמונים, עד לקובץ זה לא היה בנמצא ביוגרפיה או מחקר מקיף עליו, ומכאן ראשוניותו וחדשנותו.
מעט לפני, בפסטיבל הקולנוע בירושלים ביולי, הוקרן סרטו הדוקומנטרי של אסף לפיד "השיבה מהפלנטה האחרת", המתחקה אחר קורות ק.צטניק. גם בעת שספריו תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים, היה ידוע עליו מעט מאוד, שכן הוא שמר בקנאות פנאטית על פרטיותו לאורך כל חייו.
הסרט והספר מסירים את מעטה המסתורין שאפף את דמותו, אבל הם עושים דבר מה חשוב יותר: הם ממקמים אותו מחדש בתרבות הישראלית, תוך דגש על ייחודו וחלוציותו. בשניהם הוא זוכה ליחס חיובי וחם, הרבה יותר ממה שזכה לו בערוב הקריירה, כשמבקרי התקופה דאז תייגו אותו כסופר וולגרי וסנסציוני.
2
תריסר ספרים כתב ק.צטניק, ובכולם הוא עסק במה שחווה וראה במחנות עבודה וריכוז, בעיקר באושוויץ. שישה מהם, "סלמנדרה", "פיפל" "בית הבובות", "השעון", "העימות" ו"צופן א.ד.מ.ע", הוגדרו על ידו כסדרה המתארת את תהפוכותיה הטרגיות של משפחה יהודית במאה ה-20, מבוססת במידה רבה על זו שלו עצמו.
ק.צטניק היה הכותב הראשון שהניח על שולחן הספרות הישראלית את אושוויץ כמו שהיא, שטנית, מוטרפת, מדממת מעבר לכל דמיון אנושי, כבר ברומן הראשון שלו "סלמנדרה" שיצא ב-1946; בימים שעוד לאיש לא היו את תעצומות הנפש לספר מה שקרה שם, במחנות המוות. בספר זה ובאלו שבאו אחריו, ק.צטניק הלם בקורא עם שפתו הבוטה, עלילותיו מקפיאות הדם, תיאוריו מעוררי הפלצות וגיבוריו המוזלמנים.
לשיטתו, רק כך יכל להמשיג את את הגיהנום שהותיר מאחוריו. על פי מאמרים אחדים בספר שערכו פרופ' דינה פורת ופרופ' יוחאי עתריה, ק.צטניק שב מ"הפלנטה האחרת", כך הגדיר את אושוויץ, כשנפשו וגופו כה רוטטים וחשופים, שלא עלה בידו לכתוב פרוזה מרוחקת או מעובדת יותר. העובדה כי מעולם לא הצליח להתרחק מלהבות הכבשן היא חוזקתו הספרותית בעיני אוהדיו וחולשתו הפרוזאית לדעת מבקריו.
3
ספרו החמישי של ק.צטניק, "בית הבובות", הפך עם צאתו ב-1953 לרב מכר, ועם השנים התבסס כידוע והמתורגם מבין יצירותיו, יותר משלושים שפות. הרומן מגולל את סיפורן (הבדוי) של נשים יהודיות שאוכלסו בבתי בושת מיוחדים במחנות הריכוז ואולצו לספק שירותי מין לחיילים הנאצים.
הספר כתוב באופן כה משכנע, שעם פרסומו ועוד שנים אחרי האמינו קוראים, בישראל ובעולם, בקיומם של "בתי הבובות", כינוי בתי הבושת במחנות. אולם משנות השישים ואילך, כשמחקר השואה הלך והתפתח, קבעו חוקרים באופן חד משמעי כי לא היו מקומות שכאלה, לא באושוויץ ולא במחנה אחר, זאת מפני שחוקי הגזע אסרו על כל מגע עם יהודים.
4
באחד מפרקי "חידת ק.צטניק" דנים דינה פורת וחוקר הצילום גיא רז באיור שהתנוסס על עטיפת "בית הבובות", בעיקר על אלו של המהדורות המתורגמות, בו נראית אישה כשעל חזה מוטבעת הכתובת FELD-HURE ("זונת שדה" בגרמנית) ומתחתיה מספר סידורי. האיור הזה קעקע אף יותר את ההנחה כי במחנות הריכוז פעלו בתי בושות.
ההשראה לאיור הזה הוא תצלומו של צלם העיתונות פאול גולדמן, בו הנציח אישה אלמונית שעל חזה חקוקות המילים FELD-HURE ומתחתיהן המספר A125701.
אלא שבסמיכות מחשידה, בשנה בה צילם גולדמן את התמונה, ב-1945, פרסם יצחק שדה בעלון הפלמ"ח, תחת שם העט "י. הנודד", את רשימתו "אחותי על החוף", בה תיאר את מפגשו המטלטל עם ניצולת שואה ש"כתובת קעקוע טבועה בבשרה: רק לקצינים בלבד". רז ופורת מהרהרים בצירוף המקרים: "מי קדם למי - שדה או גולדמן? האם ייתכן שגולדמן קרא, כרבים אחרים, את הרשימה, ואז יצר את התצלום? או אולי שדה ראה את התצלום ואז יצר את הרשימה?".
5
ב-1961, התבקש ק.צטניק להעיד במשפט נגד אייכמן, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו אותו בתקופת השואה ונותרו בחיים (אייכמן נכח באחת מהפעמים בהן נחקר בחדר העינויים של הגסטאפו). הוא הספיק לומר כמה משפטים מעורפלים ומגומגמים עד שהתמוטט על רצפת בית המשפט כתוצאה מאירוע מוחי שתקף אותו. עדותו, הכמעט אילמת, הייתה לעוצמתית מכולן. שם, מחוץ לספרים שלו, הוא איבד את מילותיו.