השופטים דפנה ברק־ארז ועופר גרוסקופף / צילומים: שלומי יוסף, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
לפני 40 שנה בערך החלו דיני החוזים בישראל לנוע מקוטב פורמליסטי יחסית, שבעיקרו התייחס למילים הכתובות בחוזה כחזות הכול, לקוטב אחר לגמרי - שריכך מאוד את הכתוב וביכר לא פעם ערכים כמו הגינות ותום־לב על פני מלל. על השינוי הזה חתום יותר מכולם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שבתקופתו בבית המשפט הוכרו חוזים שנכרתו בעל־פה גם במקרקעין, למרות דרישת הכתב שקובע החוק, גם מטעמים של חוסר תום־לב קיצוני, כמו בפרשה המפורסמת של קלמר נגד גיא. זיכרון דברים (חוזה ביניים, שנכתב במהלך התקשרות בין צדדים) הוכר כחוזה מחייב עוד בפרשת רבינאי, ודרישת הכתב שקובע חוק המקרקעין רוככה גם במקרים אחרים.
● בג"ץ לממשלה: הסבירו איך הגשתם את תקציב 2024
● בעל דירה למכירה התכחש לזיכרון דברים בכתב יד. מה קבע בית המשפט?
במקביל, בוקרו חוזים אחידים ואף שונתה, לפחות סמנטית, תורת הפרשנות החוזית בפרשה שזכתה לקיתונות של ביקורת ואף להצעת חוק שעומדת לפתחה של הכנסת וידועה בתור "הלכת אפרופים". לא ברור אגב שהצעת החוק באמת תשנה את מה שנקבע באפרופים, אבל היא בהחלט החזירה את הוויכוח עליה למרכז הבמה.
מכל מקום, אף שפסקי הדין שנזכרים כאן מתייחסים לסוגיה אחרת בדיני חוזים, הצטברותם שופכת אור על התנועה הכללית שנהגה בבית המשפט העליון. המצדדים בה טענו להגנה על ערכים חשובים כמו קיום הבטחות והגינות ביחסים מסחריים, והמבקרים גרסו כי המהלך יצר אי־ודאות.
בשנים שחלפו מאז החלה לנוע המטולטלת בבית המשפט העליון חזרה, וכבר שנים שיש לה איתותים מסוימים. זה קרה בתקופתו של השופט יורם דנציגר, שצידד בגישה פורמליסטית יחסית בחוזים; והמשיך לפסק הדין בעניין "ביבי כבישים", שבו פרסו שניים מהשופטים, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף, גישות שונות אך אחרות מזו שהייתה נהוגה ביחס לשאלה איך מפרשים חוזים.
עיקר פסק הדין: הגינות הדדית ושיתוף־פעולה
בשבוע שעבר ניתן בבית המשפט העליון פסק דין שפוסע מאוד בדרך הישנה ומבכר תום־לב והגינות על פורמליזם. אולם ויכוח שהתגלע בין שניים מחברי ההרכב בשולי פסק הדין - השופטים דפנה ברק־ארז ועופר גרוסקופף - מלמד על תנועה טקטונית בבניין ועל שינוי מגמה אפשרי בעתיד. אחד מהם הצהיר על כך במפורש.
פסק הדין שהתקבל בשבוע שעבר קבע פה־אחד כי מסמך סיכום שנכתב בגישור לפני יותר מ־12 שנים, ללא עורכי דין וללא פירוט, הוא חוזה מחייב במקרקעין, ועל כן הורה על אכיפתו. התיק, שעסק בסכסוך על קרקע בנווה שלום, ניתן בין היתר, אולי בעיקר, בשל מה שהשופטים ראו בו פגיעה קשה בהגינות - לאחר שבנווה שלום ניסו להתנער מההסכם שנכתב בגישור.
בחוות־הדעת העיקרית בפסק הדין, שנכתבה על־ידי השופט גרוסקופף, נקבע כי בין הצדדים לחוזה - אדם בשם אברהים עג'מי מן העבר האחד, והמנכ"ל והיו"ר של נווה שלום מן העבר האחר - הייתה גמירות דעת (קרי הסכמה של הצדדים לכרות ביניהם חוזה). בנוסף, נפסק כי דרישת המסוימות - הדרישה הקרדינלית השנייה בדיני חוזים, שנוגעת לשאלת הפרטים שכולל החוזה - יכולה להיות מרוככת בנסיבות שבהן ברור כי הסכמת הצדדים ביחס למהותו של החוזה הייתה חזקה. במילים אחרות: השופטים פסעו בשביליה של ההלכה המוכרת, הנוהגת מזה עשרות שונים, שרק יושמה כאן בנסיבות ספציפיות.
"עיקר פסק הדין מגיע ממקומות של הגינות הדדית, שיתוף־פעולה והחשיבות שיש לכך שאנשים יעמדו בדיבורם", מסביר פרופ' עלי בוקשפן מבית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן. "יש פה דגש על מתן תוקף להסכמות ברורות, גם אם לא לבשו צורה הכי פורמליסטית, ועל סעד של אכיפה וקיום החוזה". החידוש כאן בא לידי ביטוי בשולי פסק הדין, שם נראה כי מתחת לפני השטח הקונצנזואליים, יכולה לפרוץ רעידת אדמה.
"פסיקתנו נעה בצורה מופרזת לכיוון המהותי"
השופט גרוסקופף, פרופסור למשפטים ותלמידו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, הקפיד להבהיר בפסק הדין כי "האמת צריכה להיאמר, ולו כהערת אזהרה לעתיד - המטוטלת שבין הקוטב הפורמלי לבין הקוטב המהותי נעה בעניין זה בפסיקתנו בצורה מופרזת לכיוון הקוטב המהותי. ייתכן מאוד כי בעתיד יהיה מקום למתן במידה משמעותית את תנודתה של המטוטלת, במיוחד בנוגע לעסקאות מקרקעין, ולקבוע כללים נוקשים יותר להכרה בתוקפו המחייב של מסמך ביניים".
גרוסקופף מבהיר כי בנסיבות המקרה הזה, שהיו מובהקות למדי, לא היה מקום לשינוי ההלכה, אך תוך אזכור מאמר של פרופ' מני מאוטנר, שהביע עמדה פורמליסטית מאוד בעבר ביחס להכרה בעסקאות במקרקעין, זרע את הזרעים לסיבוב הבא.
"המקרה שלפנינו הוא דוגמה טובה להתנערות"
השופטת ברק־ארז, הפרופסור השנייה בהרכב, הבהירה מצדה כי אין על מה לדבר: "אכן, צודק חברי כי יש מקום לזהירות ביחס להכרה בהסכמות לא־פורמליות כחוזים מחייבים, כדי לתרום לוודאות המשפטית", כתבה. "אולם כשלעצמי, אינני סבורה כי יש מקום לחידושי הלכה בתחום זה, אלא רק להחלה זהירה של העקרונות שגובשו בפסיקה ביחס לכך במהלך השנים.
"אני מודעת לחשש מפני 'גלישה' לא מבוקרת אל מצב של חיוב חוזי, אף במצבים בהם הצדדים לא התכוונו להעניק תוקף מחייב להסכמות שאליהן הגיעו. לצד זאת, יש מקום לחשוש גם מפני התנערות של צדדים מתוחכמים מהסכמות ברורות, שלא זכו לעיגון פורמלי מלא. ניתן להתרשם כי המקרה שבפנינו מהווה דוגמה טובה לחשש האחרון".
האם במקרה שבו חוסר ההגינות לא יזעק לשמיים, יבחר גרוסקופף בעתיד לנסות ולאתגר את ההלכה? לדברי בוקשפן, אין ספק כי גרוסקופף "הוא האחרון שירצה שהפסיקה שלו תחזור כמו בומרנג לצדדים חוזיים חלשים. מה שמנחה אותו הוא יותר גאומטריה בדיני חוזים וחתירה ליצירת כללים ברורים".
הפסיקה של גרוסקופף היא טריקית: בנושאים מסוימים הוא פורמליסט, ובאחרים, כמו חוזים צרכניים למשל, הוא יכול להיחשב מרחיק יותר מאהרן ברק. "אולי לא מפתיע לכן למה הוא לא חשב שהשינוי הפורמלי מתאים במקרה כמו המקרה זה", אומר בוקשפן.
אולם בהינתן ששופטים לא שופכים דיו לריק, המהלך האחרון נראה כמו חימום עמדות. לא בכדי נראה כי ברק־ארז מבקשת לעמוד שם על המשמר. בבית המשפט העליון היום, למהלך של גרוסקופף עשוי להיות רוב.