מתוך תערוכת 'נטליה זורבובה: חיה בציור / צילום: יגאל פרדו
מייד עם פרוץ המלחמה ידע קובי בן מאיר, האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאומנות, שלא ניתן לקדם את לוח התערוכות במוזיאון על פי התכנון, ויש לחשוב על תגובה הולמת למצב. "רצינו לספק למבקרים שלנו נחמה, ולא לשקף את הזוועה", הוא אומר. כך הוחלט להקדים את התערוכה שתוכננה לנטליה זורבובה בחודש אוגוסט, ולבנות סביבה אשכול תערוכות שמציע הסתכלות חדשה על הבית: "הבית שלנו הותקף פיזית והפך למקום מפחיד, ולכן רציתי להראות את היופי שבבית, את הקסם, הזיכרונות והגעגועים שלכולנו יש. הייתה כאן מחשבה על התפקיד של האומנות בזמנים כאלה, יש בה כוח מרפא". כבר ב-12 באוקטובר התייצב בן מאיר בסטודיו של זורבובה "ונחשף מולי עולם אלטרנטיבי של צבע ואופטימיות שמציג את היום־יום, את הבנאליות. הוא נותן פרספקטיבה אחרת על מקומות אינטימיים שמשותפים לכולנו". זו בדיוק הנחמה שביקש להציע לקהל.
זורבובה הופתעה מהבקשה של בן מאיר להקדים את התערוכה אבל באופן אינסטינקטיבי נענתה מייד לאתגר. ברגע הבא נבהלה, כיוון שלא היו לה ציורים להציג. היא צללה לחודשים של עבודה אינטנסיבית בסטודיו. "למעשה זה הציל אותי, עבדתי בטירוף. הרגשתי שאני צריכה כל הזמן להוציא את הדברים על הבד. סגרתי את עצמי בסטודיו והרגשתי שאני צריכה צבעים. זה יצא כמו תותח. רק בערב הקשבתי לחדשות", מספרת זורבובה.
התערוכה כולה מוקדשת לציורי פנים של הבית של זורבובה, נושא שהיא עוסקת בו לאורך זמן. "לאנשים כמוני, מהגרים, נושא הבית חשוב במיוחד. מאז שעזבתי את רוסיה עברתי לאורך השנים הרבה דירות והציור עזר לי לקרקע את עצמי במקום. זה המקום ממנו אני יוצאת לפעולה", היא אומרת. "הבית הוא מה שמעניין אותי ואני מזמינה אנשים להציץ לבית שלי, זה המקום הכי פרטי שלי ולכן זה יוצר אינטימיות עם הצופה". היסטורית, נהגו אומנים לצייר ציורי פנים בגודל קטן או בינוני. זורבובה בוחרת לצייר את ציורי הפנים שלה בגדול: "בגדלים האלה אפשר ממש להיכנס עם הגוף לעבודה. זה מה שאני רוצה. אני רוצה שהצופה יחווה את העבודה, ייכנס לתוך הציור".
החוויה האינטימית בציורים של זורבובה נובעת במידה רבה מהחשיפה ליום-יום, לחפצים האישיים, וגם לחוסר הסדר שמאפיין בתים רבים, אבל רובנו היינו בוחרים להסתיר. זורבובה לא מביימת את הבית לקראת ציור וכך אנחנו נחשפים למעיל שנשאר על כיסא, להר כביסה או לבלאגן בחדרה של הבת. "עבורי הכאוס הוא השראה. הכאוס בחדר של הבת שלי, למשל, משגע אותי ברמה האישית, אבל מהווה השראה גדולה בציור. בציור זה לא כאוס אלא בנייה של חלל". בנוסף, ניתן להבחין בציורים באובייקטים שחוזרים: עץ חג מולד קטן, אגרטל פרחים או כד, "כולם הם חלק מהבית שלי, יש להם משמעות עבורי, יש להם היסטוריה. אלה עקבות חיים של אדם. לכל אחד יש כאלה".
ציור שמקפל בתוכו זמן
לרוב, זורבובה מציירת סקיצות מהתבוננות בביתה, תופסת רגעים שמעניינים אותה בהתרחשות הביתית. אחר כך היא ממירה אותן לציורים גדולים בסטודיו, שבהם היא לפעמים מייצרת סינתזה, חיבור בין סקיצות שונות, שיוצר קומפוזיציה מעניינת יותר. "אני מכבדת מאוד עבודה מהתבוננות אבל כרגע מתעניינת בסינתזה. התוצאה פחות משקפת את הרגע הספציפי אלא יותר הרגשה או הלך רוח", היא אומרת.
בציורים כמעט שאין דמויות, אבל הנוכחות של אנשים בבית מורגשת מאוד. על פי זורבובה הבית הוא אורגניזם, בין שנמצאים בו באותו רגע אנשים או לא. באחד הציורים היא מציירת את בתה שקועה בקריאה ליד ספר אומנות, ובציור אחר מופיע אותו ציור תלוי על הקיר מאחורי בן זוגה שיושב לעבוד ליד שולחן. אלה השכבות של החיים, ציור שמקפל בתוכו זמן.
אחד הציורים יוצא דופן כיוון שהוא צויר כולו מתוך זיכרון. זורבובה חוזרת לבית ילדותה במוסקבה, לחדר שחלקה עם אחותה, שהיה בו חלון גדול שנחסם על ידי עצי אשוח. היא מתארת סצנה של בוקר חורפי, שבו היא ואחותה מתלבשות בחופזה בחדר הירוק כשאור הבוקר חודר בפסים אלכסוניים. הציור מתאפיין בצבעים קרים, בשונה מאוד משאר הציורים שמתארים את הארץ, בהם הצבעוניות חמה ואפילו בוערת.
חלק מהציורים בתערוכה צוירו במהלך השנתיים האחרונות וחלק נוצרו בחודשי המלחמה. "כשהציורים הגיעו למוזיאון ופרקנו אותם, היה נדמה שיש כאן שני סגנונות שונים", אומר בן מאיר. ואכן, הצבעוניות בציורים רבים היא עזה ולא מתנצלת. "יצאתי מהגבולות שלי בצבעים. בחודשים האחרונים הצבעים יותר חזקים, הם יצאו ממש צועקים", אומרת זורבובה. עבור בן מאיר זה היה מרגש. הוא מספר שבאחד מהביקורים בסטודיו אמרה לו זורבובה: קרתה לי פריצת הדרך האמנותית שחיכיתי לה 15 שנה! "עבור אוצר זה ממש רגע שיא, משהו שאתה מחכה לו. שאומנית בסדר גודל של נטליה תגיע לפריצת דרך וזה קורה במשמרת שלך?! זה חלום", אומר בן מאיר בהתרגשות. "זה צבע שרוצה להיות צבע, לא להיות מוגדר על ידי צורה או משמעות. פשוט צבע. זה מאוד חזק ונוכח בתערוכה. נטליה יוצרת פלטה אלטרנטיבית לקומפוזיציה מציאותית. זה מאפשר לדמיין את העולם אחרת, נותן לנו אופטימיות", הוא מוסיף.
שם התערוכה, 'נטליה זורבובה: חיה בציור', מבהיר כי למעשה התערוכה כולה מהווה מעין דיוקן עצמי של זורבובה. דרך פינות הבית, החפצים האישיים והאנשים המרכזיים בחייה, אנחנו למעשה מכירים את הציירת. לדברי בן מאיר, זורבובה חווה את המציאות דרך הציור. היא רואה את העולם כציור פוטנציאלי.
בהתייחס לתקופה אומרת זורבובה: "זו הרגשה מוזרה לפתוח תערוכה באמצע מלחמה. לא הרגשתי שאני רוצה להגיד משהו בהקשר של המלחמה עצמה. אנחנו עוד בתוך האירוע, זה עוד לא הסתיים. אני צריכה פרספקטיבה של זמן ואפשרות לעכל כדי שתהיה לי אמירה אומנותית בנושא הזה. זה יכול לקחת שנים. האמירה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני עושה, להראות שהחיים שלנו לא נעצרו".
*התערוכה 'נטליה זורבובה: חיה בציור' מוצגת במוזיאון חיפה לאומנות עד 30 ביוני 2024.