היא התקבלה לרפואה וחולמת לנהל בית ספר, אבל החולשה למשפט לא הניחה לטל רון, שותפה במחלקת הליטיגציה בפרל כהן ● היא לא מאמינה בהיררכיה ולא מוותרת על פעילות ציבורית
"קראתי ספרי שואה מרגע שלמדתי לקרוא ועד שהספרניות המליצו להוריי שאפסיק", מספרת עו"ד טל רון, שותפה במחלקת הליטיגציה המסחרית במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ. כשהייתה בתיכון, היא הרגישה שלשלב רק פיזיקה ומחשבים זה לא מספיק, אז היא הגבירה גם היסטוריה, והעבירה חצי משנת י"ב שלה ביד ושם בחקר על נשים הונגריות בשואה. "סבתא שלי ציפורה, שאני קרובה אליה מאוד, שרדה את אושוויץ, ותחום השואה היה קרוב ללבי מגיל צעיר", היא מספרת.
היום, כשותפה במשרד שמאכלס יותר מ־200 עורכי דין ועורכי פטנטים הפועלים מישראל, מארה"ב ומאנגליה וכאם לשניים יש לה פחות זמן לקרוא ספרים. אבל הצורך הזה להוסיף הישגים ומשימות למה שכבר מרשים ממילא - לא עזב.
במקביל לליטיגציה התובענית היא גם יו"ר משותף של ועדת הפיננסים והבנקאות של לשכת עורכי הדין, מייצגת את הלשכה בוועדות הכנסת, ולא מוותרת על פעילות חברתית כמו קידום השוויון המגדרי במקצוע או ייעוץ משפטי בהתנדבות לניצולי נובה לאחר 7 באוקטובר.
רון גדלה בראשון לציון, בת בכורה להורים הייטקיסטים, ולה אחות אחת, דנה. הילדות זכורה לה כתקופה טובה וגם היעד שסימנו ההורים - עבודה קשה שסופה להשתלם. "אני זוכרת את עצמי מסתכלת על אמא שלי בהערצה ויודעת שיום אחד גם אני אהיה כזאת".
כשסיימה את התיכון התגייסה לחיל האוויר, שם שירתה כסמלת מבצעים נ"מ ביחידת הבקרה האווירית במירון, שרק לאחרונה עלתה לכותרות לאחר שחיזבאללה הצליח לפגוע בה. "אני זוכרת שאמא שלי פחדה, ואמרתי לה שזה המקום הכי מוגן בארץ. מתברר שלא". לאחר מכן שירתה כקצינת מבצעים בחיל האוויר, אבל אחרי תקופה בבור החליטה שהיא צריכה משהו אחר - ועברה לשמש כמפקדת בקורס קצינים. "הייתי מראה די זר בנוף. לא האמנתי בדיסטנס, בהיררכיה. העברתי מחזור לעתודאים בגובה העיניים. עד היום, עם המתמחים, אני ככה, ואני מייחסת את זה לא רק לי, אלא גם לתרבות הארגונית במשרד, שבו כולם עושים הכול - וביחד".
כשהשתחררה מהצבא ויתרה על הטיול הארוך כדי להתחיל מהר־מהר ללמוד. אלא שאז התקבלה במקביל לרפואה ולמשפטים, ולא ידעה מה לעשות. עד היום היא מהרהרת. לתואר במשפטים היא הוסיפה מנהל עסקים מתוך מחשבה שזה יקנה חשיבה רחבה יותר, ובמקביל ללימודים עבדה כמזכירת קבלה במשרד ברץ שהתמזג לימים למשרד שבו הפכה לשותפה בגיל 35 בלבד. "מהר מאוד, כמזכירה, התחלתי לאמץ לעצמי פרויקטים ולקחת עוד תחומי אחריות. שם גם התמחיתי, אצל בני ברץ, ופגשתי את בעלי עידן. לצערי לא נשארתי שם אחרי ההתמחות".
במקביל להתמחות המשיכה מיד לתואר שני. "התחלתי לאהוב את הלימודים לקראת סוף התואר הראשון, וברגע שזה בער בי, היה לי חשוב להמשיך. האמנתי גם שאעשה דוקטורט. בינתיים החיים הסיטו אותי משם, אבל אני מאמינה שגם זה יקרה".
לאחר ההתמחות היא המשיכה למשרד אחר, וקסלר ברגמן, ומשם עברה לחברת הבנייה רום גבס, שם שימשה יועצת משפטית ראשית. "אחרי כמה שנים הבנתי שאם גם כיועמ"שית אני נמשכת לנהל את הליטיגציה של החברה, ולא מוציאה את התיקים לעורכי דין, אולי המקום שלי צריך להיות אחר. נפגשתי עם בני ברץ, ומהר מאוד מצאתי את עצמי במשרד". בהתחלה כעורכת דין ובהמשך כשותפה. "זו אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי".
רון מייצגת תאגידים גדולים בסכסוכים מורכבים כפרקליטה ראשית, תפקיד שבמשרדים רבים ממלאים גברים שלא אחת מתמודדים נגדה. "כשמדברים על ליטיגציה מסחרית לא תמיד יודעים שיש בייצוג ממד אישי לא מבוטל. אנחנו בקשרים קרובים עם הלקוחות, וכמעט בכל תיק אני מזדהה ומרגישה שהוא שלי". לפעמים זה מורכב, היא אומרת, למשל כשצריך לייצג חברת תרופות בינלאומית גדולה בתביעה שהגישו נגדה ילדים שטוענים שנגרמו להם נזקים. "זה מהמקרים שבהם אני מרגישה שהדגש הוא לא רק משפטי ומקצועי, אלא גם אנושי. זה הליך שצריך לנהל בצורה רגישה ובעדינות".
מה השלב הבא?
"חוסר הוודאות גדול מאיתנו, אבל כרגע אני שואפת להיות שותפת־הון בפרל כהן ולהצליח לצבור כמה שיותר הישגים משפטיים וגם בתרומה לציבור".