ד"ר נור עבד אלהאדי שחברי נחשפה לפערים בין המגזרים בתחילת דרכה, כלבורנטית בבית חולים ● היום היא סוגרת מעגל כראש מטה יישום תוכנית הבריאות הממשלתית בחברה הערבית
ד"ר נור עבד אלהאדי שחברי רצתה תמיד להיות רופאה ולהגשים את החלום של אמה, אבל לאחר שסיימה תואר ראשון במדעי המעבדה הרפואית בטכניון והתחילה את הסטאז' כלבורנטית בבית חולים העמק, היא הבינה שהמציאות קוראת לה לעשות משהו אחר.
"הסיפור שלי מתחיל מהמעבדה", היא אומרת. "כשקיבלתי מבחנות של מטופלים, שמתי לב לפערים עצומים. בחברה הערבית ראיתי תחלואה מאסיבית, מדדי המוגלובין לא תקינים, לחץ דם גבוה, סוכר בשמים. אצל יהודים זה היה נראה אחרת לגמרי. ממש הייתי מסתכלת על השמות ורואה את הפערים. הבנתי שיש כאן סיפור שצריך לפצח, למה אזרח ערבי תמיד מגיע חולה?".
עבד אלהאדי שחברי החליטה לשנות את מסלול חייה וללמוד תואר שני בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת חיפה, כדי "להבין איך המערכת עובדת ואיך אני יכולה לצמצם את הפערים". היום, היא מכהנת כראש מטה יישום תוכנית הבריאות המערכתית לצמצום פערים ואי שוויון בחברה ערבית - מטה שהוקם בשיתוף פעולה בין משרד הבריאות לארגון ג'וינט אלכא. במילים אחרות, היא סוגרת מעגל בתפקיד שכל כולו מוקדש לצמצום פערי הבריאות בחברה הערבית.
"במזרח ירושלים עשו עלינו חרם"
עבד אלהאדי שחברי (35) נולדה וגרה כל חייה בנצרת. "היינו מתחת לקו העוני. אבא שלי היה שף ועבד קשה כדי שנוכל להיכנס לאקדמיה. אמא שלי הייתה מורה ונאלצה לוותר על הקריירה ולהקריב את חייה בשבילנו".
לצד הקושי הכלכלי, עבד אלהאדי שחברי גם הייתה צריכה להתגבר על תקרות הזכוכית. "60% מהחברה הערבית נמצאים מתחת לקו העוני. לצעירים הערבים יש חלומות מטורפים, אבל הם תמיד רואים את תקרת הזכוכית. האמת היא שאני לא ראיתי אותה - האמנתי שאנחנו יכולים".
וזה לא רק תקרות זכוכית שהיא מסרבת לראות. היא לא נבהלת גם מעיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת. עבודת התזה שלה בלימודי התואר השני עסקה בהפסקת היריון בחברה הערבית ובשאלה למה מוסלמיות ממשיכות בהיריון גם כשמתגלה אצל התינוק מום גנטי. "זה החזיר אותי לפערים מהמבחנות. הבנתי שיש עוד חלק במשוואה - זאת לא רק מערכת הבריאות, אלא גם החברה שלי שמתנהגת שונה. לטנגו צריך שניים".
לאחר התואר השני היא הגיעה למעוז, ארגון השואף לבנות אמון בין מקבלי ההחלטות וליצור שינוי ופתרונות בבריאות, בחינוך ובתעסוקה. שם, היא עבדה כמובילת ידע ואסטרטגיה וכאחראית החברה הערבית.
במקביל, היא גם עשתה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה, שעסק בחיסונים בחברה הערבית, עוד לפני הקורונה. בסופו של דבר, כשהקורונה הגיעה לעולם, היה טבעי שהיא תיקח חלק במגן ישראל - המרכז הארצי לשליטה וניהול במגפה. "זה מסלול שאלוהים סלל. ניסינו להבין למה החברה הערבית לא מתחסנת, והבנו שיש יותר מדי תיאוריות קונספירציה. בעקבות זאת, בנינו חומרי הסברה מותאמים ופשוטים".
היא מתגאה במיוחד בעשייה שלה במזרח ירושלים. "הבנו שלפני שמדברים על חיסונים, צריך לבנות אמון. בשלושת הימים הראשונים שלנו שם עשו עלינו חרם, אבל ניסינו להגיע לאנשים הנכונים ולדבר איתם. ביום הרביעי הגיעו 8,000 איש לכל המרכזים. למעשה, משרד הבריאות הוא היחיד שזכה לאמון האוכלוסיות המוחלשות. יש לי דמעות כשאני אומרת את זה".
בשנה וחצי האחרונות היא מכהנת כראש מטה יישום תוכנית הבריאות המערכתית לחברה הערבית. "אנחנו מתכללים את כל החברה הערבית - מהדרוזים ברמת הגולן עד הבדואי בדרום. זה לא קיים בשום מקום אחר. אנחנו בוחנים את האתגרים שמאפיינים את החברה הזאת. יש הרבה סיבות לפערים, אבל החשובה שבהן היא היעדר נוכחות של החברה הערבית בקרב מקבלי ההחלטות".
איפה נראה אותך בעוד עשור?
"במוטת השפעה יותר גבוהה. יש לי חלום לבנות פלטפורמה לצעירים ערבים - שיכירו את עצמם, שיבינו שהם שווים. הייתי רוצה שהמודל במשרד הבריאות ישודרג ויוכפל בכל משרדי הממשלה".