קיבוץ בארי ההרוס / צילום: מיטל שטדלר
חזרנו ביום חמישי האחרון הביתה, לעוטף. לסוף שבוע אחד עם המשפחה. להרגיש בית. ההתרגשות הייתה בשיא. הילדים, עם פרפרים בבטן, רק רצו להגיע. ואז פנינו ימינה מכביש 4 לכביש 3421 בואך זיקים. והאוטו התחיל לקפוץ. קפיצה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, בלי הפסקה. חצי שנה עברה ואפילו את הכביש בדרך הביתה לא טרחו לשפץ. אז כן, אטמו חלק מהבורות שנוצרו, אבל זה לא מה שיחזיר לקדמותו כביש שהפך לציר התנועה המרכזי של הטנקים בדרך לעזה.
העיקר קוראים לנו לחזור הביתה.
● מנכ"ל ישרוטל: "באתי לבראשית והשתגעתי, המלון הכי יוקרתי בארץ הפך לקיבוץ"
● המומחה שמרגיע: ״תרחיש של 5,000 טילים ביום ועלטה של חודשים? אני לא חושב שנגיע למצב כזה״
והכביש הזה הוא הסיפור כולו, הדרך הביתה רצופה מהמורות. מכשולים שלא היו אמורים להיות. והיה למשרדי הממשלה כל כך הרבה זמן להיערך לזה. בתחילת הדרך ובמשך חודשים, רוב משרדי הממשלה (להוציא חריגים כמו משרד הרווחה) לא עשו כמעט כלום. אנשים טובים באמצע הדרך לקחו את המושכות והיו שם בשביל תושבי העוטף. זה היה הרגע שבו השרים היו צריכים לקבל את ההחלטה הכי חשובה בקדנציה שלהם: 2024 היא שנת העוטף. והאמת, אז זה הרגיש כאילו הם מבינים את זה. כאילו הם חושבים בדיוק אותו הדבר.
אין מיליון שקל לכל תושב עוטף שחוזר הביתה, יש בירוקרטיה
הצהרות היו, והרבה: מיו"ר ועדת הכספים גפני שהכריז על חוק - מיליון שקל לכל תושב בעוטף שיחזור הביתה; דרך שר האוצר סמוטריץ' שהבטיח ״אפס בירוקרטיה״; ועד ראש הממשלה נתניהו שאמר ״אנחנו הולכים להעביר את חוק 'חבל תקומה', יהיה הרבה כסף לשיקום הזה במהירות האפשרית״. המשפט הזה נאמר שבועיים אחרי הטבח. כמעט חצי שנה אחרי, והחוק עוד לא עבר. מנהלת יש.
גם יושב ראש מצוין יש (משה אדרי), שעובד מסביב לשעון, אבל הבירוקרטיה כאן במלוא עוצמתה. ובמילים אחרות: אין מיליון שקל לכל תושב עוטף שחוזר הביתה, אין בשלב זה חוק חבל תקומה, ויש בירוקרטיה. הרים של בירוקרטיה. בתחילת החודש שעבר הבטיחו לתושבי העוטף שמי שיחזור הביתה עד 17.3 יקבל מענק. התושבים חזרו, אבל הכסף לא הגיע. וגם מאז לא. ואגב, רוב תקציב המענקים (1.2 מיליארד שקל) ילקח מהתקציב של מנהלת תקומה. מהשיקום של העוטף. במילים אחרות, התושבים יקבלו את המענק מהתקציב שלהם עצמם.
230 טיפולי חוסן בחודש זינקו ל־7000 רק במועצה אזורית אשכול
אבל עזבו, יש דבר אחד יותר חשוב מהכול - חוסן. טיפולים בחוסן, קרי טיפולים פרטניים, משפחתיים וקבוצתיים למי שחווה מצוקה על רקע המצב הביטחוני. לפני הטבח ב-7 באוקטובר נרשמו רק במועצה האזורית אשכול 230 טיפולים כאלה בחודש. בנובמבר-דצמבר מספר הטיפולים קפץ לכמעט 5000, ובחודשים הראשונים של השנה, ינואר-פברואר, מספר הטיפולים כבר זינק ל-7000 בחודש. המשמעות היא 30 מיליון שקל בשנה, ונכון לרגע זה המועצה קיבלה אישור ל-19 מיליון שקל בלבד.
ואם זה לא מספיק, כבר שלושה שבועות שאין טיפולים לתושבי אשכול שפונו מביתם ומתאכסנים בבתי המלון באילת ובים המלח. במשרד התיירות החליטו לבטל את החדרים במלון לבעלי התפקידים. מטפלים בחוסן לא יכולים לעשות את כל הדרך לאילת כדי להעניק טיפול ולחזור באותו יום, ועכשיו, כשאין להם חדר, הם לא באים. הטיפולים עברו לזום. אני גם מטופל. טיפול בזום לא יכול לעבוד, וכשאתה לא מטופל במשך שלושה שבועות, אתה חוזר אחורה. הרבה אחורה.
אני כותב את השורות האלה בתחושה קשה של תסכול. עם דמעות בעיניים. בהתחלה כולם חיבקו אותנו, את תושבי העוטף, אבל האמת היא שבשבועות האחרונים הפכנו לנטל. המדינה התרגלה. אנחנו לא, אנחנו רק בהתחלה.
זה לא מאוחר מדי. הבטחתם שאין בעיה של כסף? הבטחתם אפס בירוקרטיה? תפתחו את הברז. עכשיו. אחר כך תתחשבנו איתנו.