הפגנה פרו־פלסטינית מול סניף של מקדונלדס באיסטנבול / צילום: Reuters, SOPA Images
אמיר כהנוביץ הוא כלכלן ראשי ומשנה למנכ"ל פרופיט תכנון פיננסי
מאז פרצה המלחמה ב־7 באוקטובר ניכר כי התמיכה בנרטיב הפלסטיני גדולה מאוד ברשתות החברתיות. ברחבי העולם מתקיימות גם הפגנות ענק פרו־פלסטיניות, ובבית הדין הבינלאומי לצדק נתבעת ישראל על פעולותיה ברצועת עזה. גם ארה"ב, התומכת המשמעותית ביותר של ישראל בחודשים האחרונים, נמנעה לאחרונה מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש - צעד שנתפס בעיניי רבים כהפניית גב לבעלת בריתה.
● דעה | השאלה אינה האם המודיעין הישראלי יופתע שוב, אלא מתי
● ראיון | לקראת עסקת חטופים? המומחה שמנסה לנתח מה רוצה סינוואר
עם זאת, בנתונים הכלכליים השוטפים נראה שהכלכלה הישראלית חוזרת ברוב הענפים לרמות שהיו טרום המלחמה. סך הפדיון בענפי הכלכלה לדוגמה חזר לאותן רמות (כשבלט לטובה ענף ההייטק); סך הרכישות בכרטיסי אשראי עלה בחודשים דצמבר־פברואר ב־5.3% לרמות שהיו לפני המלחמה; שיעור האבטלה עלה מעט, אך עדיין נותר סביב רמות שפל היסטוריות של 3.3%; היקף המשרות הפנויות חזר לטפס לרמות גבוהות יותר מאלה שהיו, ואפילו השקל, למרות ההיחלשות האחרונה, עדיין חזק יותר מסל המטבעות לעומת ה־6 באוקטובר. ייתכן שזה השקט שלפני הסערה?
השקט שלפני הסערה?
בתיאוריית "השקט שלפני הסערה" תומכות לא מעט אינדיקציות, בהן בולטת חולשה ביבוא לישראל של תשומות לייצור, שמעידות כי החולשה בייצור התעשייתי כיום תלך ותחמיר. אינדיקציה בעייתית נוספת היא ההודעה של קרן העושר הנורבגית, אחת מגופי ההשקעות הגדולים בעולם, כי תבחן את השקעותיה בישראל, "מחשש שתעבור על החוק ההומניטרי הבינלאומי". הודעה דומה הוציאה גם קרן ההשקעות הריבונית של אירלנד, כי תמכור את אחזקותיה בחברות ישראליות שפעילות בהתנחלויות. אפשרי גם שההיחלשות האחרונה בשקל עשויה הפעם להקצין, ככל שהתמיכה שקיבל המטבע ממיליארדים שהועברו לכאן על ידי יהודי התפוצות מגיעה למיצוי.
נשים בצד את התרחיש של התפתחות הלחימה לחזיתות נוספות ונתמקד במצב הנוכחי. האם כלכלת ישראל נמצאת בראשיתו של תהליך התאוששות, או רגע לפני הנפילה? כדי לענות על שאלות כאלה כלכלנים נעזרים לרוב בסקרים, כמו למשל סקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הערכת מגמות בעסקים ומצב התעשייה. אולם הסקרים הללו לא הותאמו לאופן שבו ישראל מושפעת מהדה־לגיטמציה שעושים לה.
חברות אמנם מדווחות ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה עד כמה המצב הביטחוני מגביל את פעילותן, אך הן לא נשאלות לגבי תת־הסיבה של המצב הביטחוני - ובפרט, אם הפגיעה נובעת מחרם על ישראל, פגיעה פיזית בייצור, פחד ועוד. כל עוד הנזקים נובעים משיבושים ספציפיים, סיום המלחמה יביא לריבאונד, אולם ככל שישראל תהיה מנודה, הצרות ירדפו אותנו. כמנהל בגוף התכנון הפיננסי הגדול בישראל אני נפגש עם בכירי התעשייה ומשתדל להבין את המציאות בשטח, וזה מה שלמעשה הוביל אותי לכתוב את המאמר הזה.
בעלי חברות שעובדים מול גורמים בחו"ל מספרים כי למצב הביטחוני יש בהחלט השפעה על עסקיהם, אך בעיקר בגלל החשש של השותפים (משקיעים, ספקים, לקוחות), להעביר כספים או לבצע הזמנות "לאזור מלחמה" (מחשש שהחברות הישראליות לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות או ביעדים). לא שמעתי מאף אחד כמעט שהוא חווה דה־לגיטימציה. למעשה, גם אם תסתכלו מסביב תראו שאין באמת גל עזיבה של חברות בינלאומיות את ישראל, גם לא כאלה עם נראות גבוהה, וגם לא כאלה שבפועל כבר נקלעו לחרם צרכני עולמי, כמו זארה או מקדונלד'ס.
מקדונלד'ס אומנם הודיעה שתנסה לרכוש את הזיכיון הישראלי, אבל לא בכדי לסגור את פעילותה במדינה. עם זאת, ענף שבו כן ראינו הפסקות עבודה עם ישראל הוא ענף התעופה, אך רובן התרחשו בתחילת המלחמה בשל קריסה בתיירות וחשש בטחוני (למטוס ולצוותים). כמעט כל חברות התעופה הודיעו שיחזרו לטוס לישראל בהדרגה, כשאפילו "טורקיש איירליינס" הודיעה שתחזור לפעול בארץ במרץ 2025. גם דרום אפריקה, שתפסה את העמדה הניצית ביותר נגד המדינה, לא הודיעה כי ישראל לא לגיטימית לעסקים, ודווקא האחרונה היא זו שמתנתקת קשרים איתה.
מדיניות טפלון
תחום בולט שבו הדה־לגיטימציה כן נראית אפקטיבית הוא התחום הביטחוני. מדינות כמו איטליה וקנדה עצרו עסקאות נשק עם ישראל, ולמעשה אין היום כמעט מדינות שמוכנות לבצע עמה עסקאות נשק. הסיבה לכך היא כנראה "מדיניות טפלון" - כדי ששום דבר בעייתי לא ידבק במדינות האלו, במיוחד לא תביעות בינלאומיות, כפי שהתרחש לאחרונה כשפעילים פרו־פלסטינים הגישו תביעה נגד קנדה בגין יצוא אמצעי לחימה לישראל. גם חברות שדיברנו איתן מהתחום הביטחוני אמרו כי הן מצפות שלאחר המלחמה העסקאות יתחדשו. להערכתי יש גם סיכוי גבוה לתיקון חד מאוד, בשל הזינוק בהוצאות הביטחון בעולם (גם על הרקע ההסלמה הצבאית בין נאט"ו לרוסיה) ובשל המומחיות הגדולה שישראל צברה במלחמה - ניסיון שהוא סחורה מבוקשת.
למעשה, ההיסטוריה מלמדת שהעולם לא באמת מתנהל מערכים אלא מכסף. להבדיל אלפי הבדלות, עם גרמניה חזרו לעשות עסקים מהר מאוד אחרי מלחמת העולם השנייה. למרות שנראה שאנחנו חיים היום בעידן אחר, ערכי יותר, העולם העסקי לא מעניש מדינות שהן באמת חסרות ערכים (כמו איראן וסין) ומוצאים את הדרך לעשות איתן עסקים, לפעמים דרך צד שלישי.
גם האיום של קרן העושר הנורבגית או של ממשלת קנדה לא יהיה באמת אפקטיבי, כיוון שמספיק שאחוז אחד מהעולם כן ישקיע בישראל, וזה יספיק כדי לממן את כל ההשקעות הנדרשות במשק. זאת כיוון שעולם ההשקעות פועל בצורה של חוק כלים שלובים. כלומר, כל נכסי ההשקעה אלטרנטיביים אחד לשני, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון שהיקף גדול מאד מהחברות שפועלות בישראל רשומות למסחר בחו"ל, נסחרות בתוך מדדים, ולא צבועות כישראליות.
לסיכום, קשה לראות מצב שבו הדה־לגיטימציה לישראל בתחום העסקי תישאר אחרי המלחמה. מה שכן הוא בהחלט עשוי לשרוד בתחומים שאינם למטרות רווח ובמעוזי הפרוגרסיביים כמו אמנות, תרבות, ספורט ומחלקות מדעי הרוח והחברה באקדמיה. ושוב, בתחום העסקי הכסף מדבר.