איך לשמור על תחושת הפליאה שהרגשנו בטיול בחו''ל / צילום: Shutterstock
בקיץ האחרון סיור בקבר שינה את חיי. אשתי ואני טיילנו באיטליה עם המקהלה של הבן שלי, ששרה בכנסיות ברחבי המדינה. בשעה מוקדמת באחד הבקרים הלכנו לבקר בקטקומבות ברומא. שמעתי על המנהרות האלה כל חיי, וציפיתי למשהו קלסטרופובי ומפחיד. אבל במקום זה, זו הייתה חוויה מרוממת נפש.
● טבע באמצע העיר ומשהו טעים ליד: הסודות של המקומיים נחשפים
● רגע לפני החג, כמיליון ישראלים עלולים לסבול משיבושים בנתב"ג
● המתקפה האיראנית יצרה "פקק" בנתב"ג: זה הפתרון של משרד התחבורה
החושך היה שינוי מבורך אחרי שביליתי יום לוהט מעל פני הקרקע. כך גם כובד הראש המיידי שהשתלט על תפקיד התייר הטיפוסי: בחדרים התת-קרקעיים בינות לגומחות ארונות הקבורה, דרך המעברים המבלבלים, אי אפשר להיות עוד אותו אדם פטפטן ויומיומי שהיית באור היום. זה היה מעורר ענווה אבל גם מחשמל.
לקראת הסוף הגענו לחדר תפילה נטוע בקיר מנהרה. המדריך שלנו נשא הרצאה, ואז המקהלה שרה. באותו הרגע, כשהקולות מילאו את המערה וזרמו במורד המנהרות, הרגשתי חיבור לכל מי שנדחס שם בחדר - ולאמונה שלי. נדמה היה שהכול נכון מבחינה רוחנית, כפי שלא היה זה זמן רב.
ירדתי למנהרות כקתולי באופן מופשט, אחד כזה שתמיד מאמין בראש אבל לא תמיד בלב, ויצאתי בהבטחה להיות אדם טוב יותר. הרגע ההוא - ההרגשה ההיא - יהיו תחילתו של מסע לגילוי מחדש של אמונה מלאת תשוקה.
אלא שההחלטה הזאת החזיקה כעשרה ימים. כשהלכתי בשדה התעופה בניוארק, ניו ג'רזי, הרגשתי כאילו מעולם לא עזבתי. העצבים במסוע המזוודות היו אמיתיים. יראה כבר לא הייתה.
זה משהו שקורה לרבים מאיתנו. אנו עומדים בקצה מכתש עצום, צופים בשמש זורחת מעל הר, מתנדבים לעזור בבניית בתים, מבקרים ביערות הגשם, צופים בגלים מתנפצים על החוף - ומשהו עמוק מתרחש בקרבנו. למשך זמן מה אנחנו נמלטים ממי שאנחנו, נשבעים לעצמנו שלעולם לא נחזור להיות אותו הדבר; שנשנה את עצמנו, ואולי את העולם.
ואז אנחנו חוזרים הביתה, לשגרה. כל מה שנשאר לנו זה תמונות ומזכרות.
אבל כשחשבתי על זה יותר, כשדיברתי עם פסיכולוגים ומומחים אחרים, גיליתי משהו משמעותי: זה לא חייב להיות ככה. אנחנו יכולים לשמור על היראה הזאת חיה בתוכנו. אנחנו יכולים לשמור על תחושת הפליאה הזאת. וגם את הנחישות - לקיים את ההבטחות שהבטחנו לנוכח היראה שלנו - אנחנו יכולים להשאיר בחיים.
התבוננות יומיומית
יש כמה דרכים לעשות את זה, לשמור על האש. אחת מהן היא לזכור אותה באופן פעיל - לא רק להביט בתמונות מדי פעם או להעלות את החוויה כשמישהו בעבודה שואל על הטיול. במקום זאת, חשבו על אותם רגעים של יראת כבוד במשך כמה דקות ביום, כתבו עליהם או שתפו סיפורים, "כאילו אתם מסביב למדורה", אומר דאכר קלטנר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי.
גם תזכורות מוחשיות עוזרות. "מצאו חפץ בעל משמעות מתוך החוויה והרהרו בו באופן קבוע", אומר קלטנר. הוא מצדו שומר אבנים ומזכרות אחרות מטיולי מחנאות שערך עם בתו הבכורה בהרי הסיירה הגבוהים. התחושה המחוספסת של הסלעים מזכירה לו את המסע הרגשי שהוא ובתו חלקו במהלך השנים, כמו גם את רגעי הפליאה שחוו במהלך מסעותיהם. "זריחות ירח, סופות ברקים פראיות שפוגעות בקרקע בקרבת מקום, עצים שנשרפים באש, יללות של זאבי ערבות, כוכבים בשמים, קפיצה לאגמים קרים, הליכה שקטה יחדיו בשבילים", הוא אומר.
בטיול שלי, מן הסתם, לא יכולנו להוציא שום דבר מהקטקומבות, או אפילו לצלם. לכן בחנות המתנות ממול קניתי צלב. זה פיצ'פקעס ב-20 דולר שיכולתי להשיג בכל מקום ברומא, אבל כשאני עונד אותו אני חוזר למנהרות האלה. כן, הכול באמת קרה.
אפשרות נוספת היא להקיף את עצמנו בדברים שעוררו את התחושות מלכתחילה. המשמעות היא כמובן לא לנסוע לגרנד קניון בכל שבוע או לעשות קמפינג מול הוותיקן, אלא ללכת לגרסה של המקומות האלה לעתים קרובות ככל האפשר.
נניח שאתם מבקרים במוזיאון לאמנות בזמן החופשה וציור מציף אתכם ברגשות, אומר אריק ברימר, חוקר באוניברסיטת סאות'רן קרוס ובמכון מנה באוסטרליה. אפשר לנסות לשמור על התחושה הזאת באמצעות ביקור קבוע במוזיאונים מקומיים. השהות במחיצת אמנות - גם אם היא לא מפורסמת כמו המונה ליזה או הגרניקה - מאפשרת לחוות את ההשפעה החזותיות של יצירות ולהרהר על ההתפעמות מהם. אפילו סוגים אחרים של גירויים פיזיים, כמו רחש ההמון, יכולים לעזור לזיכרון.
בדומה לכך אפשר לצאת לטיולים בסביבה כדי לראות נוף, ואף חשוב מכך - להרגיש תחושות פיזיות, כמו האוויר על פני העור, שעוזרות להיזכר בטיול ההוא בגרנד קניון.
"חפשו הזדמנויות בסביבה - אפילו ממש קטנות - כדי להיזכר, לחיות מחדש, להמציא מחדש, חוויות שמתקרבות לזו שהייתה עמוקה", אומר ברימר.
במקרה שלי אני יכול ללכת לכנסייה ביום ראשון. אני לא אמצא שם בזיליקת שיש, שלא לדבר על קטקומבות. אבל יש הרבה יותר סיכוי שאני אתחבר לאמונה שלי על הספסל שם מאשר בהאזנה לקורס מוקלט על ההיסטוריה של האפיפיורות - מסוג הדברים שאני לרוב עושה כשאני רוצה לחזק את האמונה שלי.
הבטחות, הבטחות
השמירה על רגשות וזיכרונות בחיים היא רק צד אחד במשוואה. רגעים של יראה מניעים אותנו לעתים קרובות להתחייב: אנו נשבעים להפוך לאנשים טובים יותר ולהציב לעצמנו אתגרים חדשים. אבל אז הרגשות דועכים, והתוכניות השאפתניות שלנו חומקות.
ממחקרים עולה שכדי לדבוק בתחושת המטרה הזאת כדאי לראות ביום החזרה הביתה התחלה חדשה - בדומה ליום הולדת או לראש השנה. הלך הרוח הזה מגדיל את הסבירות שנפעל לממש את מה שהבטחנו לעצמנו.
במחקר אחד קייטי מילקמן, פרופסורית בבית הספר וורטון של אוניברסיטת פנסילבניה, והצוות שלה שלחו הודעות לאלפי אנשים, ועודדו אותם להתחיל לחסוך לפנסיה. הנמענים נקראו להתחיל לשמור כספים בתאריך מתקרב שסימן התחלה חדשה - אך רק הודעות מסוימות פירטו את משמעות התאריך. למשל, אם למישהו היה יום הולדת חודשיים לאחר מכן, חלק מההודעות ציינו במפורש להתחיל לחסוך ביום זה. באחרות אולי פשוט נאמר להתחיל לחסוך בעוד חודשיים.
"ההודעות שעודדו עובדים להתחיל לחסוך לאחר יום ההולדת הבא שלהם או בתחילת האביב הניבו במהלך שמונת החודשים שלאחר מכן חיסכון גבוה בכ-20% מאשר הודעה סטנדרטית", אומרת מילקמן. "התזכורת לאנשים שיש הזדמנות לפעול להגשמת המטרות שלהם בתאריך קרוב שמציין התחלה חדשה הפכה את ההזדמנות למושכת יותר".
מילקמן לא בדקה חופשות. אבל תיאורטית, היא אומרת, ניתן לראות בסיום טיול כאותו סוג של תאריך מפנה, כדי להעניק להבטחות שלנו משקל רב יותר. "לחזרה מחופשה יש את כל התכונות של התחלה חדשה", היא אומרת.
רק אשליה
כמו תמיד, גם כאן אין ערבויות. אנחנו יכולים לנסות את כל האסטרטגיות שרק נרצה כדי לשמור על הרגשות העזים, אבל אולי הן לא יעבדו. הפליאה עלולה להיעלם כמו הטעם של אותה ארוחה נהדרת שאכלנו ברומא או בבנגקוק או בסנטה פה.
אבל ייתכן שההיעלמות הזאת היא רק אשליה. גם אם נדמה שהרגעים האלה מתפוגגים עם הזמן וחיי היומיום משתלטים על רגעי ההשתאות והקסם הנשכחים, אולי עוד יש בנו ניצוץ של מה שהרגשנו, גם אם אנחנו כבר לא מרגישים אותו בוער בעוז. אנחנו יכולים לטפח אותו, אפילו כשנדמה שאנחנו לא ממש עושים יותר מדי. לאחר חוויה מרגשת, אומר ברימר, "השינויים אולי לא משמעותיים כפי שאנו מצפים, אבל הם שם".
אנחנו עשויים לחזור הביתה מטיול עם רשימת תוכניות גדולות לעזור לקהילה - ואחרי זמן מה הטיול כבר לא נדמה כה משמעותי, וההבטחות קורסות. רבים יחשבו שאיבדו את תחושת הפליאה והתכלית. אבל כנראה שלא, אומר ברימר. לרגשות יש השפעה עלינו, גם אם הם לא עזים כפי שהיו באותו הרגע.
יכול להיות שאיבדנו את המוטיבציה להקים ארגון צדקה בעיר שלנו. אבל אולי בכל זאת נותרו בנו רגשות שיגרמו לנו לעשות משהו שלא היינו עושים קודם לכן, למשל לדבר עם מישהו חדש בדרכנו לעבודה. "אולי עכשיו נאמר לעצמנו, אני כבר לא צריך לשבת בשקט כמו אדם שקוף בתחנת האוטובוס. אני יכול ממש לדבר עם האדם שלידי", אומר ברימר.
נכון, זה לא לשנות את העולם, אבל אולי לפני הנסיעה פנייה כזו לאדם זר הייתה נראית בלתי אפשרית או מאתגרת מדי, הוא אומר. אם אנחנו מסוגלים לעשות את הצעד הזה עכשיו זו עדות שהחוויה שינתה אותנו, והפליאה עדיין חיה בקרבנו.
המחשבה הזאת מנחמת אותי באופן אישי, אחרי שהבטחתי כל כך הרבה פעמים להעצים את האמונה שלי בעבר, וזה לא הביא אותי רחוק. אני רוצה להאמין שאני מתחייב במידת מה כשאני משתף את המחשבות האלה בפומבי - משהו שאולי נראה לי אישי מדי קודם לכן. חלק ממני, אולי, הלוואי, בכל זאת עדיין בקטקומבות.