ג'ו ביידן ובנימין נתניהו / צילום: צילומים: AP, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
זה היה צירוף מקרים מעניין בוושינגטון. בגבעת הקפיטול, מקץ שישה חודשים של תמרונים פוליטיים עקרים, בית הנבחרים הצביע בשבת לטובת חבילה ענקית של סיוע צבאי וכספי לשלוש בעלות ברית במצוקה: אוקראינה, ישראל וטייוואן. 26 מיליארד דולר הוקצו לישראל, הרגילה לקבל מדי בשנה את שמינית הסכום הזה. אוקראינה קיבלה אפילו יותר, 61 מיליארד דולר.
● בית הנבחרים האמריקאי אישר סיוע עתק לישראל. מה תכלול החבילה?
● אם תסתכלו על הנתונים האלה תקבלו רושם שונה לחלוטין על מה שעומד לקרות בשווקים
במסגרת הפגנות התמיכה בישראל בששת החודשים האחרונים, זו בוודאי המוחשית ביותר; תזכורת לכל מזרח תיכוני, שהשתעשע בתקוות על קץ היחסים המיוחדים בין וושינגטון לירושלים, כי היחסים האלה תקפים ואיתנים. לדוקטרינת ה-Don’t יש שיניים.
אבל יום אחד קודם שמענו, כי ארה"ב מתקרבת להחלטה אם להעניש יחידת צה"ל, החשודה בהפרה חוזרת של זכויות אדם. בסיס הענישה הוא חוק בן 27 שנה, הקרוי על שם יוזמו, הסנאטור לשעבר פטריק לייהי. הוא מחייב את הפסקת הסיוע הצבאי לכוחות ביטחון זרים, אם יש מידע אמין כי הם נתנו את ידם ל"הפרה בוטה של זכויות אדם" (יש אפילו ראשי-תיבות לקטגוריה הזו, באנגלית, GVHR).
בקטגוריה הזו כלולים, על פי אתר הרשת של מחלקת המדינה, "עינויים, הוצאה להורג ללא משפט, היעלמויות כפויות ואונס" המתרחשים "תחת כסות חוקית" (under color of law)".
החוק מחייב את משרד ההגנה של ארה"ב שלא להקצות כספים "לאימון, לציוד או לעזרה אחרת של כוח-ביטחון זר אם בידי שר ההגנה יש מידע אמין שהכוח הזה עסק ב GVHR".
אם שר ההגנה ומזכיר המדינה מגיעים למסקנה "שממשלת הארץ האמורה נקטה את כל צעדי התיקון הנחוצים", הם אינם חייבים להחיל את החוק. הם גם פטורים ממנו אם הארץ הנידונה זקוקה לציוד צבאי אמריקאי ב"מצב חירום של ביטחון לאומי".
לפי דיווח באתר הרשת Axios (מאת ברק רביד), כבר נפלה ההחלטה: להעניש.
לא סנקציה וולונטרית, אלא חוק חובה
מעבר לניסוחים המשפטיים עומדת אבחנה חשובה: הפסקת הסיוע לגדוד 'נצח יהודה', שההאשמות מופנות כלפיו, לא תהיה 'סנקציה' בתור שכזאת, אלא היא תהיה החלה של חוק אמריקאי. זו אבחנה חשובה, מפני שסנקציה, או עיצומים, הם תוצאה של החלטה פוליטית. למשל, ענישת רוסיה על פלישתה לאוקראינה; או ענישת איראן על תכניותיה הגרעיניות והבליסטיות ועל תמיכתה בטירור הן תוצאה של פוליטיקה, לא של חוק.
ממשל אמריקאי רשאי להטיל סנקציות כאלה, אבל אינו חייב, כל זמן שהקונגרס לא אימץ חוק המחייב אותו. במקרה שלפנינו, עונש יתחייב מן החוק. לשון אחר, אי החלת החוק אינה אופציה.
זו הבשורה הקשה ביותר לאוזני ישראלים. אם ארה"ב תודיע שהיא מחילה את חוק לייהי ייפתח פרק חדש ביחסים. למען האמת, יהיה מקום לדבר אם לא על התחלת הסוף של 'היחסים המיוחדים' כי אז לפחות על 'סוף ההתחלה', אם נשתמש במליצה מפורסמת של צ'רצ'יל. זאת אומרת, ישראל תעבור בזה מן הפנתיאון אל הגלריה; היא תצא מחברתן של הדמוקרטיות המובחרות של מערב אירופה ושל דרום האוקיאנוס השקט, ותעבור אל חברה קצת פחות מובחרת של מזרח אירופה, של אמריקה הלטינית, של דרום מזרח אסיה.
יש לארה"ב בעלות ברית מוצקות בהחלט גם באזורים האחרים. אבל היחסים המיוחדים הופכים למיוחדים קצת פחות. ארץ, שחלק מצבאה מואשם בהפרה שיטתית של זכויות אדם, מועמדת תחת זכוכית מגדלת. איך נגיד את זה בלשון השווה לכל נפש פיננסית? זה מזכיר הפחתה של דירוג האשראי, חוץ מזה שבניגוד לאשראי, לזכויות אדם יש תוכן מוסרי, אתי ופוליטי.
שיניה החדות של מדיניות זכויות אדם
מדיניות זכויות האדם של ארה"ב אינה מניחה את עליונותה של ארה"ב בענייני מוסר, אלא את הצורך להביא בחשבון מוסר ביחסים בין האומות. ארה"ב אימצה לפני כמעט 50 שנה חקיקה, המחייבת את ממשלתה לדווח לקונגרס על מצב זכויות האדם בכל ארץ בעולם. ב-1976, ארה"ב הוסיפה כהונה של סגן שר לענייני זכויות אדם במחלקת המדינה (באנגלית אמריקאית, 'המזכיר העוזר', המתורגם בטעות לעברית 'עוזר המזכיר').
חלק ניכר של ארצות העולם מגיבות בכעס, או בבוז, או בציניות, או באדישות לדוחות השנתיים על זכויות אדם. הן כופרות בזכותה של ארה"ב לשפוט אותן, חושבות דוחות כאלה להתערבות בענייני הפנים שלהן וטוענות נגד עצם ההגדרה האמריקאית של זכויות אדם. ברזל כלל אפשר למצוא ביניהן רודנויות או ארצות עם משטרים סמכותניים.
בדוח השנתי האחרון, מ-2022, לישראל הוקדשו כמעט 25,000 מלים. תמצית הדוח פירטה "עניינים של זכויות אדם הכוללים הריגה לא חוקית או שרירותית"; פגיעה בחופש המגורים של פלסטינים, בפרטיותם ובחיי משפחותיהם; הענשת משפחות בגלל מעשי קרוביהן; הגבלת זכות הדיבור, התנכלות לעמותות; "אלימות או איומים באלימות נגד פלסטינים ונגד חברי מיעוטים לאומיים, גזעיים ואתניים" ופגיעה בזכויותיהם של עובדים פלסטיניים.
בארה"ב יש לפחות שני חוקים, המעניקים שיניים חדות למדיניות זכויות האדם. חוק לייהי הנ"ל הוא אחד מהם, וחוק הנקרא על שם מאגניצקי הוא אחר. זה האחרון היה עורך דין רוסי, שחשף שחיתות באליטה הפוליטית והפיננסית, נעצר, ונרצח בכלאו. החוק הקרוי על שמו חוזר ומעניש יחידים בממשלות זרות החשודים בהפרה של זכויות אדם.
מ"לא לגיטימיות" לפליליות
טענות על הפרת זכויות אדם בידי ישראל, בייחוד כלפי פלסטינים, נשמעות זה חצי מאה. ממשל ג'ימי קרטר, בשנות ה-70, הוא שהכריז בפעם הראשונה כי ההתיישבות היהודית בשטחים היא "לא-לגיטימית". זו היתה המדיניות עד 2019, כאשר ממשל טראמפ שם לה קץ. ממשל ביידן חידש את תוקפה לפני חודשיים, כאשר מזכיר המדינה בלינקן הכריז שההתנחלויות "אינן מתיישבות עם החוק הבין לאומי".
בסמיכות זמנים, הנשיא ביידן חתם על צו נשיאותי המטיל סנקציות כספיות על ארבעה מתיישבים יהודיים. שבוע אחד אחר כך, המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן פרסמה מיזכר, המסב את תשומת לבם של מקבלי נשק מארה"ב כי עליהם לציית לחוק האמריקאי והבין לאומי.
אבל בחודש ינואר, הסנאט של ארה"ב דחה ברוב עצום, 72 נגד 11, הצעת החלטה שקראה להקפיא את הסיוע הצבאי לישראל אלא אם כן מחלקת המדינה תדווח בתוך 30 יום אם ישראל הפרה את זכויות האדם במהלך מלחמתה בעזה. ההצעה שהובסה הסתמכה על חוק אמריקאי, המתיר לקונגרס לתבוע דין-וחשבון על זכויות אדם בכל ארץ נהנית מסיוע צבאי אמריקאי.
הנה כי כן, בתוך שלושה חודשים ישראל עוברת מאיזור מוגן, שבו הובס עצם הרעיון לבחון את מידת דבקותה בזכויות אדם, אל איזור בלתי ידוע שבו היא עומדת להיענש על פגיעה מוכחת בזכויות אדם.
ישראל אינה זקוקה עכשיו להבעות של כעס פומבי, או של התחסדות. ישראל זקוקה לאסטרטגיה מורכבת, כדי לשקם את מעמדה בעיני החוק הבין לאומי. בהיעדר אסטרטגיה כזאת, חוק לייהי עלול להיות רק ההתחלה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.