"כאוס מוחלט", כך הוגדרה האווירה באוניברסיטת קולומביה בסוף השבוע האחרון, כאשר סטודנטים פרו-פלסטינים התבצרו בעיר אוהלים לא חוקית בקמפוס, אירוע שהוביל למעצר של יותר ממאה איש ולהשעיית סטודנטים. האוניברסיטה הניו-יורקית הפכה לזירת קרב במלחמת הנרטיבים הפלסטינית-ישראלית-מוסלמית-יהודית, שהתגלגלה גם למאבק בין-דורי ופוליטי בארה"ב. היא לא היחידה כמובן. גם בקמפוסים אחרים, ההפגנות התעצמו והקריאות האנטי-ישראליות החריפו.
● ההפגנות הפרו-פלסטיניות באוניברסיטאות העלית בארה"ב צוברות תאוצה
● בחסות אלטמן ומשקיעים מישראל, המתחרה באנבידיה יוצאת להנפקה
הלהבות גברו בעקבות שימוע בקונגרס שנערך לבכירי האוניברסיטה. נשיאת קולומביה, מינוש שפיק, שניסתה להימנע מטעויות קודמותיה במעמד הזה, אמרה שקריאות להשמדת העם היהודי מפרות במפורש את תקנון האוניברסיטה והודתה שהקריאה לשחרר את פלסטין "מהים עד הנהר" בעייתית. היא גם אמרה שתבחן את העסקתם של שני מרצים, ביניהם אחד מכוכבי התנועה האנטי-ישראלית בקולומביה, ד"ר יוסף מסעד.
הפגנות דומות באופן מחשיד
"אני חושב ששפיק הוזמנה לקונגרס בעקבות הפעילות שלנו", אומר ד"ר שי דוידאי, מבית הספר למנהל עסקים בקולומביה, שמתחילת אוקטובר הסתמן כאחד ממובילי המאבק באנטי־ישראליות ובאנטישמיות בקולומביה.
"היא עצמה לא ענתה לפניות שלי לשתף פעולה, אבל חברי קונגרס שידעו שאני פעיל להגנה על יהודים וישראלים בקמפוס פנו אליי מיוזמתם. אני מתעד באופן קבוע פעילות פוגענית נגד ישראלים ויהודים בקולומביה בחשבון הטוויטר שלי, ולכן הייתי מוכן עם כל המידע".
מדוע לדעתך היא לא ענתה לך? האם היא רואה בך גורם עוין בעקבות קריאתך להורים לשים לב שילדיהם הסטודנטים בסכנה?
"אני חושב שהיא פשוט רצתה להגן על עצמה משפטית ולמשוך זמן עד שכל זה יעבור. כל ראשי האוניברסיטאות מנסים להגיע בשלום עד חופשת הקיץ, בתקווה שאחר כך כל זה ייגמר. אבל זה לא ייגמר". את הדברים הללו אמר דוידאי רגע לפני ההתפרצות האחרונה באוניברסיטה, והיום הוא רואה את הזמנת המשטרה על ידי שפיק כ"שואו". "אני זועם, זה לא ייאמן מה שקורה בקולומביה. מאהל בלתי חוקי של סטודנטים ומרצים פרו-חמאס. זאת לא בעיה של קולומביה, אלא של ארה"ב, הם יעשו את זה בכל אוניברסיטה".
דוידאי פועל באופן עצמאי, בהתנדבות, אך הוא חבר ברשת לא רשמית של אקדמאים מארה"ב ומאירופה הפועלים בתיאום חלקי כדי להתמודד עם המתקפות נגדם.
רשת החוקרים הזאת מונה כעת כ-80 חברים. הם מחליפים מידע, משתפים דרכי פעולה, וגם (ואולי בעיקר) תומכים אלה באלה רגשית. הקבוצה פועלת בזירה המשפטית, הפוליטית והכלכלית.
במקביל, פועלת ב-MIT קבוצת מרצים ישראלים ויהודים להגברת הנוכחות של סטודנטים ישראלים בקמפוס. אחד המובילים שלה הוא פרופ' ארנסט פרנקל, מהפקולטה להנדסה ביולוגית באוניברסיטה.
"כשהאירועים התרחשו, זה תפס אותנו בהפתעה", הוא מספר. "בהתחלה היינו מאוד ריאקטיביים, כל אחד מאיתנו הגיב ישירות לפגיעות בו ובסביבתו הקרובה. זה קצת כמו מחלה - קודם נותנים טיפול חירום, וכשמתייצבים מתחילים לנסות לאבחן, מהי בעצם המחלה ואיך אפשר לטפל בה מהשורש".
המחלה, הוא אומר, היא הקלות שבה ישראל מתויגת כגורם המרושע והקלות שבה התיוג הזה מורחב לכל ישראלי ולכל יהודי. "אני לא חוקר של התחום, אבל ככל הנראה דה-הומניזציה של יהודים דרך אנטי-ישראליות היא כלי חדש להוציא לאור רגשות אנטישמיים ישנים. עובדה שהמחאות בעד אוקראינה ונגד רוסיה דעכו הרבה יותר מהר. כנראה התגובה הייתה מאוד לא ספונטנית, רחוק מזה. חלק מהפרופוגנדה שנשלחה ב-8.10 נראתה אחידה ומוכנה מראש, כאילו הייתה הכנה לתגובה על ידי גורמים שידעו שמשהו גדול עומד לקרות".
"יש בבירור קבוצות חיצוניות שמפעילות את מה שקורה בקמפוס, ואפשר לראות שכל ההפגנות האלה דומות. הם תמיד שולחים אנשים שנראים כלבושים בסוג של מדים, שכאילו מנהלים את האירוע, מכוונים את התנועה, שואלים אנשים שמצלמים מי הם. במקרים של אלימות, הם נכנסים ואומרים 'בלי ידיים'. נראה שאותם עורכי דין מייעצים לכולם".
דוידאי נחרץ: "אלה לא סתם 'סטודנטים שטופי מוח'. מישהו שוטף להם את המוח. זה ממש עובד כמו תיאוריית קונספירציה כי שום מידע מערוצים אמינים לא חודר אליהם. אם אומרים להם שהחות'ים מוציאים להורג הומואים, ורק בישראל אפשר להיות גיי מחוץ לארון, הם קוראים לזה פינק וושינג או 'קולוניאל פמיניזם'".
פרופ' ענת בק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת קייס ווסטרן רזרב, רואה בהזדהות של סטודנטים עם חמאס עדות לכך שארגוני הטרור בוחשים בתגובות בקמפוס. היא מספרת על סטודנטים שענדו מדבקה בצורת מצנחי הרחיפה שאיתם הגיעו החמאס לבצע את הפיגוע. גם המתקפה האיראנית נגד ישראל לא נראתה להם בעייתית. "הסטודנטים שלי יהפכו לשופטים ומחוקקים. הם מייצגים את ארה"ב בטריבונלים בינלאומיים. לכן אני נלחמת. אחרת - הפסדנו את הקרב".
יהודים וישראלים מיוצגים מאוד באקדמיה. מוזר שפרו־פלסטינים קובעים את הטון בקמפוס.
דוידאי: "עניין הייצוג עלול להטעות. ישראלים יהודים מצויים בכל מקום באוניברסיטאות, חוץ מאשר במקומות שבהם מדברים עלינו. במחלקות למדעי הרוח והחברה, יש כרגע רק נרטיב אחד 'מותר'".
"פתחו אתר במיוחד כדי להכפיש אותי"
כשמקשיבים לחוויות האישיות של האקדמאים, מבינים עד כמה האווירה הרעילה משפיעה על היומיום שלהם. דוידאי מותקף ברשתות באופן תדיר ואוניברסיטת קולומביה אף החלה בחקירה נגדו. גם בק סומנה באופן אישי, בעקבות הופעותיה בתקשורת ופעילותה בלשכת עורכי הדין האמריקאית. "פיזרו בכל האוניברסיטה עלונים עם התמונה שלי עליהם. הקימו אתר אינטרנט שבו כתבו 'לא אכפת לך מילדים מתים'. הגיעו לי טרולים לאינסטגרם. עירבתי את המשטרה המקומית ואת ה-FBI".
בק לא הושתקה, אך מודה שבמישור האישי, הדברים נגעו בה. "אני רגילה להיות מרצה מאוד אהודה, ולשמחתי גם השנה הכיתה שלי מלאה, אבל התחושה היא אחרת. בכל קיץ אני מקבלת הצעות מאוניברסיטאות אחרות שרוצות לגייס אותי, וכבר אמרו לי, השנה אל תצפי לזה".
באחת מהרצאותיה התבקשה להגיע מהדלת האחורית, כדי לא לעורר סערות. "סירבתי. לא אתגנב מאחורה", היא אומרת.
ד"ר דקלה יוגב, פוסט-דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת טורונטו, מספרת שגם בקנדה המצב דומה. "כשהיינו המומים מטבח 7.10, כמעט אף אחד לא חשב לנחם אותנו על האובדן, הרצח, האונס, החטופים. להפך, קיבלנו כתף קרה ושנאה. אנחנו שומעים את המינוח By All Means Necessary, וזה בעצם משפט שמאפשר הכול".
כל המרואיינים קיבלו פניות גם מסטודנטים יהודים או ישראלים מבוהלים. אחד סיפר שנאלץ לענות על שאלה למבחן האם ישראל קוצרת איברים של פלסטינים לתרומה. כמובן, עליו להשיב תשובה "נכונה" כדי לקבל ציון בקורס.
מרצה צעירה סיפרה שהגיבה בבעתה כאשר לכיתה נכנס סטודנט לבוש מכף רגל עד ראש כלוחם חמאס. הסטודנטים הגיבו בזלזול ובגיחוך לתגובתה. סטודנטית ישראלית שבביקור בישראל הצטלמה עם חברים, התבקשה על ידי שותפותיה למעונות למצוא לעצמה חדר אחר. סטודנטים אחרים סורבו להיכנס לארגונים גאים, בטענה שארגון גאה חייב לתמוך גם בפלסטינים בהגדרה.
"רק התחלנו לגרד את אפשרויות התביעה"
אירועי 7.10 תפסו את היהודים והישראלים מבוזרים, אבל הם התארגנו במהירות והיום ארסנל התגובות שלהם כולל יותר מפוסטים ברשתות והופעות בתקשורת. אחד המישורים שפועלים בהם הוא זה המשפטי. כך, לדוגמה, ב-MIT תבעו הארגון StandWithUs Center for Legal Justice ושני סטודנטים יהודים את האוניברסיטה על כך שהיא אינה מספקת סביבה בטוחה לתלמידיה. גם בהרווארד הוגשו תביעות נגד הנהלת המוסד בגין אי-טיפול בסביבה עוינת. לדברי ענת פנטי, דוקטורנטית בבר-אילן ובוגרת קולומביה, "זה קצת דומה להטרדות מיניות. לפעמים אי אפשר לשים את האצבע על דבר אחד שנעשה או נאמר, אלא הסביבה היא עוינת". הקמפוסים מלאים בפלאיירים בצבעי אדום-ירוק-שחור, סדנאות אנטי-ישראליות, ומחאות מתקיימות בכל מקום.
בתביעה אחרת, חוקרים מ-MIT תבעו את האיגוד המקצועי של חוקרי האוניברסיטה בטענה שהוא תומך ב-BDS, ולכן תשלום דמי חבר בארגון מפר את חופש הדת שלהם. "התחלנו רק לגרד את ההתחלה של אפשרות הפעולה הזאת של תביעה", אומרת בק.
עו"ד איה שכטר, סמנכ"לית Israeli American Council, המאחד יהודים וישראלים לפעולה משותפת מתחילת שנות ה-2000, חברה גם היא ברשת הפעילים. "ה-IAC מנחה הורים יהודים וישראלים איך לעבוד עם הארגונים הללו, איך לשוחח עם המנהל, איזה מידע מותר לבקש, למי הולכים אם המנהל לא הגיב. בניגוד לקמפוסים, שבהם יש שיא השיאים של הטירוף, בבתי הספר כן קשובים לטענות על התעמרות על בסיס דת ואתניות, אפילו כשמדובר ביהודים". הארגון מפעיל מערכת בשם School Watch שבה ניתן לדווח על אירועים אנטישמיים בבתי הספר.
"מלגות נגד חרם רשמי ולא רשמי"
פרנקל פועל באופן אחר. יחד עם הפרופ' לפיזיקה אור חן ועם הפרופ' לחקר ביצועים רצף לוי, גם הם מ-MIT, הוא פועל לגייס מלגות לחוקרים ישראלים. "אנחנו לא נשנה את האקלים האינטלקטואלי בארה"ב בן לילה", הוא אומר. "אבל המיזם שלנו נועד לעזור נגד חרם רשמי ולא רשמי, נגד הרגע שבו חוקרים אומרים לעצמם, 'למה להסתבך עם ישראלי'".
איך משכנעים אותם לקחת את הישראלי?
"הכסף הוא לא משהו לזלזל בו. אנחנו נוטים לחשוב על אוניברסיטאות העלית כעשירות, אבל המעבדות פועלות כיחידות תקציביות עצמאיות, וסטודנט עם מלגה יכול להיות אטרקטיבי. המימון יהיה לא רק לדוקטורטים ופוסט-דוקטורטים, אלא גם לשנות שבתון. אפשר לעשות שינוי מהיר, ובסכומי כסף לא מאוד גדולים".
דוידאי מאמין שתרומות ממוקדות למיזם כמו זה של פרנקל יכולות לעזור. "יהודים תורמים שנים לאוניברסיטאות הללו, וזה לא עזר לנו בכלום. אם רוצים לתרום, תנו את התרומה כך שתגיע למרצים ספ ציפיים שהם לא אנטי־ציוניים, או לשיח פתוח בין יהודים לפלסטינים".
תרומה לשילוב יותר ישראלים באוניברסיטאות היא גישה הפוכה לקריאות להוציא אותם מהמוסדות הללו, שלא מצליחים לדואג מספיק לשלומם ולרווחתם.
פרנקל: "לו היה ישראלי בכל מחלקה ב-MIT, היה קשה יותר לעשות לכולנו, כקבוצה, כזאת דה־הומניזציה. וזה כל כך חשוב להשפיע על הצעירים, כדי שארה"ב תמשיך לתמוך בישראל. הישראלי מעצם נוכחותו כאן עוזר בזה".
גם דוידאי, שהזהיר הורים לא לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטאות, מדייק את הצהרתו: "כן, בוודאי לשלוח אותם כדי שיקבלו השכלה וישפיעו על החברה האמריקאית, אבל להבין ששולחים אותם לקרב. להיות ישראלי או יהודי מחוץ לארון היום בקמפוס, זו בחירה להיות במאבק אקטיביסטי".
