החודש לפני 145 שנה, בכתב עת עברי קטן בווינה, הופיע מאמר שאלמלא ידענו משהו על כותבו והשפעתו היינו מניחים שהוא תעתוע דמיון של צעיר נרגש.
זה מה שחשבו גם קוראיו המעטים של "השחר", ירחון בעריכת הסופר פרץ סמולנסקין. הקוראים היו משכילים יהודים, שבהשפעת התנועה הרומנטית באירופה התחילו להתעניין בשימושי חולין של הלשון העברית. לאט לאט התחילו להופיע ספרי חולין בעברית ומספר קטן של כתבי עת.
● ראיון | כעורך דין הוא הוביל מהפכה בזכויות הלהט"ב. במציאות זה לא עזר לו
● הוא חגג 55. ואז הקים את יצרנית השבבים הגדולה בעולם
● ראיון | את עקרונות הניהול הוא למד מהכדורגל בשכונה. היום יש לו אלפי עובדים ברחבי העולם
● ראיון | "אין בינינו שום הסכם": זו השותפות המפתיעה שמאחורי אימפריית התמציות תורפז
כותב המאמר, שאת יום השנה שלו אנחנו מציינים החודש, היה בקושי בן 21. אבל כמנהג בני גילו הוא נמנה וגמר להפוך את העולם על ראשו. לימים הוא יכתוב כי תחת הרושם של התקוממות עמי הבלקן נגד הקיסרות העות'מנית "קול פנימי אדיר קרא באוזניי: תחיית ישראל על אדמת האבות".
כדאי לחזור אל המאמר ההוא, שכותבו חתם עליו בכינוי 'בן יהודה'. במאמר הוא התווכח עם רב רפורמי בעל השפעה רבה בגרמניה. את הרב החרידו הצעותיהם של דמגוגים אנטישמיים לאפשר או אפילו לממן את הגירת יהודי אירופה לפלשתינה. הרב הגרמני דחה את הרעיון. מה הם יעשו שם יחד? הלוא הם חסרים את המכנה המשותף החשוב ביותר לחיים לאומיים: הלשון.
הצעיר ההוא, שייוודע לימים בשם אליעזר בן יהודה, השיב ברוגז. "יש לנו שפה, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ". הוא ניסה, ועד מהרה גילה שאיננו יכולים לדבר בה "אם אך נחפוץ". העברית אמנם לא מתה, אבל היא קפאה על שמריה. היא חסרה מילים ומבנים תחביריים, שהיו נחוצים ללשון מודרנית. בן יהודה התחיל להפשיר אותה ולאפשר את התחדשותה.
"אין עם בלי ארץ ולשון"
הנער הזה, מעיירה קטנה בליטא, הקדים את אבות הציונות ואת חובביה בהבנת חיוניותה של לשון לאומית. הוא אמר כי "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם הם הארץ והלשון". הוא היה הראשון שעמד על הקשר. זה אגב קשר שהובן בתנועות לאומיות אחרות באירופה, אבל הוא לא עלה כלל על דעתם של הרצל, פינסקר וענקים אחרים מדור המייסדים.
הרושם ממאמרו ב"השחר" היה עצום. היסטוריון מהולל של הספרות ושל העיתונות העברית, ג' קרֶסֶל, כתב עליו כי הוא היה מן המעטים "שניתן לומר עליהם בפה מלא שפתחו תקופה חדשה בתולדות עמנו ותרבותנו".
יש אפוא הרבה סיבות לציין את יום השנה הזה, ואולי לעשות כן באופן מרחיב דעת בעוד חמש שנים, כאשר ימלאו 150. אבל הנה סיבה אחת: מצב העברית. השינויים שהיא עברה, לא רק מאז בן יהודה, אלא אפילו ב-20 השנים האחרונות, הם מהפכניים. מה היה חושב עליהם בן יהודה? לדעתי הוא היה חורק שיניים.
הכישלון של בן יהודה
אין לי כוונה להיאנח כאן את אנחתו של איש זקן על הדור הפוחת והולך. אני מבקש רק לציין עובדה: העברית של זמננו מבטאת כישלון אחד מובהק של בן יהודה. היא הפכה לז'רגון, לעגה, לקריאולית.
בן יהודה חתר לנתק את העברית משנואות נפשו הגדולות ביותר: היידיש והארמית. לראשונה הוא בז מפני שהייתה בעיניו שעטנז של גרמנית ודיאלקטים סלאביים. השנייה הייתה הלשון שהביסה את העברית בעת העתיקה, ודחקה אותה אל השוליים. מילים ארמיות והגייה יידית החליאו אותו. במהלך מהפכני הוא העדיף את ההברה הספרדית על פני האשכנזית ואת ההשפעה הערבית על הארמית.
העברית הפוסט־מודרנית ויתרה על המזרח. אל נכון מבלי להתכוון היא ספגה את הפונטיקה של היידיש. היא חיסלה עיצורים היסטוריים במידה כזאת שאתר האקדמיה ללשון העברית מתקשה כיום לשכנע את גולשיו שעדיין נחוצות ה"א, עי"ן ואל"ף, כ"ף (רפה) וחי"ת.
נראה שהן אינן נחוצות עוד ברדיו ובטלוויזיה. שם העברית נשמעת כמו תערובת של יידיש ושל הולנדית. כתבים יוצאים מגדרם להגות עי"ן וחי"ת בשמות ערביים. העגה העברית המדוברת עמוסה לעייפה באמריקניזמים, שחלקם הגדול אפילו אינו ידוע לקהל הצופים. לדעתי, הם מבטאים הן עצלות יוצאת דופן של המדברים והן ויתור מלא על אסתטיקה ועל סטנדרטים.
אין מה לעשות. התמוטטות של נורמות היסטוריות היא בלתי נמנעת, חוץ מזה שלשונות אירופה החליפו נורמות, או התחילו להחליף, לפני מאות שנים. כינון נורמות היטיב מאוד עם לשונות תרבות, נתן להן כללי דקדוק ואיות והרחיב את ההשכלה.
בן יהודה עזר לחדש את הדיבור בלשון שבעצם לא דוברה בחיי היומיום (עם יוצאים מן הכלל) לפחות מאז המאה הרביעית. לפיו, היא אולי בעצם לא הייתה בשימוש שוטף מאז ימי הבית השני, וגם אז לא נהנתה מעמדת בכורה, מפני שארמית ויוונית האפילו עליה.
העברית שבן יהודה הפשיר ואפשר מתפתחת בימינו באופן טבעי בפעם הראשונה זה 2,000 שנה. התוצאה היא פריקת עול. היא חדלה להיות הלשון החנוטה, שהוא העיר עם בוא השחר. יש לי ספק גדול אם הוא היה מסוגל להבין את העברית המשודרת של זמננו.
זהו. זו הסיטואציה, כמו שאומרים בערוצי הטלוויזיה, זה נכנס להולד, זה דד־אנד, הבה נעשה תיעוד של האופרציה, כי זה לא מחזיק מים. אז שמעתם את האינפוט שלי. איזה מיסקלקולציה. איזה גיים צ'יינג'ר. בואו נצא לברייק.
