אישי: בת 33, נשואה לאייל + 1, גרים בכפר ג'וליס
מקצועי: מנהלת משאבי האנוש של מפעל תנובה גליל בקריית שמונה
ילדות ומשפחה: נולדתי בכפר הדרוזי ג'וליס, בת אחת מבין ארבעה ילדים. אבא שלי עובד כמנהל במשרד הפנים בנציבות שירות המדינה, אמי עבדה במשך שנים במפעל צבאי וכיום היא עובדת במאפייה. יש לנו גם עסק משפחתי, מסעדה בכפר שאחי מנהל ואח נוסף עוזר לו. אני קשורה למשפחה שלי וחייבת לדבר עם ההורים בטלפון לפחות פעם ביום, בעיקר עם אבא.
● פורטפוליו | המנהלת הבכירה שמאמינה: זה הלקח הכי חשוב שצריך ללמוד ממלחמת רוסיה-אוקראינה
● פורטפוליו | מהמפעל של טנק מרכבה לניהול אלפי עובדים ברחבי העולם
● פורטפוליו | מהילדות בבית שמש והלימודים בפנימייה דתית, לפגישות עם הנשיא ביידן
בבית ספר הייתי תלמידה טובה, מהמובילים בכיתה. למדתי במגמה ריאלית והרחבתי ביולוגיה ותקשורת. הייתי גם מאוד חברותית ולקחתי חלק בכמה מסגרות - מד"צים והנוער העובד והלומד.
שירות לאומי: אצלנו, הדרוזים, הבנות לא מתגייסות לצבא, אבל כן עשיתי שירות לאומי שנמשך כשנה בבית הספר בכפר. בשנה השנייה הפסקתי כי רציתי להתחיל לעבוד.
לימודים ועבודה ראשונה: עבדתי שבע שנים בשתי קדנציות בחברת באבקום סנטרס, המספקת שירותי הקמה וניהול למוקדי שירות (קול סנטרס). התחלתי כנציגת שירות לקוחות, חסכתי כסף, עברתי לקריית שמונה והתחלתי בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ויישוב סכסוכים במכללת תל חי. אחרי התואר חזרתי לבאבקום, הפעם כרכזת גיוס כוח אדם. קודמתי לאחראית גיוס וסיימתי כאחראית על משאבי האנוש בחברה. בהמשך עשיתי גם תואר שני בייעוץ ארגוני בקריה האקדמית אונו.
תנובה גליל: אחרי באבקום החלטתי לכוון לחברות הגדולות במשק ונתקלתי במודעה על משרה במפעל תנובה גליל. כיום אני עובדת שם כבר שנה וחודש, והתקופה האחרונה סוערת במיוחד. המפעל מייצג את מותג השניצלים של מאמא עוף. רשת מקדונלד'ס היא לקוחה בלעדית שלנו ואנחנו מייצרים להם את כל מוצרי העוף, בעיקר נאגטס. אנחנו מייצרים גם בשר עוף לעסקים נוספים, כמו ארומה.
תחת אש: מיד אחרי 7 באוקטובר החלטנו להמשיך לייצר, הבנו שאנחנו חייבים להמשיך לייצר שניצלים, בין השאר כדי למנוע במדינה תרחישים של מלחמה על אוכל. בהתחלה עבדנו משמרת אחת ביום, כיום המפעל חזר לפעילות מלאה. יש מטחים כבדים על קריית שמונה וזה תופס אותנו באמצע שגרת העבודה. אין ספק שזה מפחיד, אבל אנחנו מג'נגלים, משתדלים להיות בשליטה, גם אם חלקית, וממשיכים לעבוד. שום עובד לא בא ואמר שהוא הולך הביתה אחרי מטח טילים. הם מחויבים למפעל, חשוב להם לשמור על שגרת העבודה למרות החששות והפחדים.
חמ"ל מפונים: מיד אחרי שהמדינה הודיעה על פינוי קריית שמונה, ב-19 באוקטובר, התחלנו להיערך לתמיכה במשפחות העובדים. מתוך 180 עובדי המפעל כ-100 פונו מקריית שמונה ויישובי הסביבה. הקמנו חמ"ל שנועד לתמוך בעובדים וללוות אותם בכל השלבים, עד רמת הכנסת גור כלבים או ארנב לחדר בית המלון או בית ההארחה. דאגנו להם לארוחות והסעות כל הזמן, הקמנו מערך תמיכה שלם.
הדרך למפעל: אני נוהגת בכל בוקר כשעה מג'וליס לקריית שמונה. ברור שרצות בדרך מחשבות מה יקרה אם ייפול עליי עכשיו משהו. ברור שיש חשש, אבל בינינו, איפה בטוח כיום במדינה? המציאות הזויה וכואבת גם במרכז הארץ, גם שם אפשר להיקלע לסיטואציות קשות. אני פותחת חלונות בנסיעה, מקשיבה לפיקוד העורף, ואם יש אזעקות מיד מתקשרת למפעל לוודא שכל העובדים במיגוניות.
עיר רפאים: מתוך כ-24 אלף תושבים בקריית שמונה נשארו אולי אלף. העיר ריקה. אנחנו צריכים לשמור על שגרת העבודה, לא לברוח ולפחד. אבל חזרה מלאה תיקח זמן. משהו בתחושת הביטחון של כולנו נלקח ויעבור זמן עד שנחזיר אותו. המציאות הזאת פוגשת את כולם, בכל המדינה.
רב-קיום: מאז 7 באוקטובר העובדים יותר מגובשים ומאוחדים. במסדרונות המפעל אפשר לשמוע עברית, ערבית, אמהרית ורוסית. עובדים, אוכלים וחיים יחד, כולם שותפים לאותו צו 8 שמורה לנו להמשיך לייצר שניצלים, גם תחת אש. זה הכי מעורר גאווה בעיניי.
ישראליות: משפחתי מאז ומתמיד הייתה פעילה במדינה, כל הגברים אצלנו שירתו בצבא, בתפקידים בכירים יותר או פחות. אייל, בעלי, שוטר בגזרת איו"ש ורוב הזמן לא נמצא בבית, וזה לא קל. אני לגמרי מרגישה חלק מהחברה הישראלית.
מבט לעתיד: ארצה להמשיך ולהתקדם בסולם בתחום משאבי האנוש בתנובה. עבודה עם אנשים עושה לי טוב.
