קיבוץ בארי אחרי הטבח. ''לתעד כשאנחנו עדיין בתוך האירוע'' / צילום: מיטל שטדלר
"ההכחשה היא תופעה נוראית, אך זה לא מה שהניע אותי בהקמת הפורום. אנחנו 80 שנה אחרי השואה ועדיין יש מכחישי שואה. יש חשיבות בתיעוד 7 באוקטובר, הרבה מאוד סיבות לשמר ולהנגיש את החומרים הללו, בלי קשר לרצון למנוע הכחשה. מכחישים יהיו, לא משנה מה נעשה. בסופו של דבר, התיעוד יאפשר לספר את הסיפור שלנו, את הסיפורים של 7 באוקטובר ושל המלחמה הזו, ויש לכך ערך רב לאין שיעור". כך אומרת ד"ר רוני מיקל־אריאלי, היסטוריונית וחוקרת השואה, היסטוריה יהודית מודרנית ואפריקה, מאוניברסיטת בן גוריון.
מיקל־אריאלי מספרת כי כבר ב־7 באוקטובר "אני מתחילה לקבל טלפונים מקולגות על כך שכל מיני גורמים, בעיקר אנשים עצמאיים, לוקחים מצלמות ויורדים לעוטף ולאחר מכן גם למרכזי הפינוי בים המלח ובשפיים במטרה לאסוף עדויות מפורטות. אני לא מצליחה להבין איך אפשר לתעד שורדים כשאנחנו עדיין בתוך האירוע, וגם מבינה מהר מאוד שאני יכולה לשבת במשרד ולבקר את הנעשה, או לנסות לתרום את חלקי".
כך חברה לחמישה אנשי מקצוע מתחום התיעוד, להקים את הפורום למובילי יוזמות תיעוד במלחמה. מלבדה כולל צוות ההיגוי של הפורום, גוף עצמאי וניטרלי, את רותי פרנסדורף, דוקומנטריסטית ומתעדת עצמאית; ד"ר מרגלית בז'רנו, יו"ר האגודה הישראלית לתיעוד בעל פה; שרון רפפורט, מתעדת מקצועית המתמחה בקהילות טראומה והגירה; אריה הלבני, מייסד ומנכ"ל פרויקט התיעוד "תולדות ישראל"; ופלג לוי, צלם ומנהל הפקה של "תולדות ישראל".
"הרבה שורדים תיעדו את עצמם בלייב"
מיקל־אריאלי משתפת כי "בשלב הראשון ניסינו להבין מה קורה בשטח. פנינו לכל מי ששמענו שעוסק בתיעוד של 7 באוקטובר, וב־23 באוקטובר נפגשים בזום 50 איש שמציגים 16 יוזמות תיעוד שונות, בעיקר של גביית עדויות. בעצם מוקמת קהילה של מתעדים שכוללת צלמים, דוקומנטריסטים, ארכיונאים, היסטוריונים, חוקרי זיכרון ועוד ועוד. מתוך הבנה שרוב היוזמות הן יוזמות אזרחיות שצמחו מלמטה, גם מתוך חשש שהחומרים יגיעו לידיים הלא נכונות, אנחנו מנסים לייצר מעטפת. זו תציע המלצות איך לתעד בצורה נכונה ומקצועית, ותאפשר לכל יוזמה להמשיך לפעול בדרכה".
"מהר מאוד", היא משתפת. "מצטרפים אלינו משפטנים שמקימים את הפורום לדיני אינטרנט במלחמה, ומלווים את הפורום משפטית. לא הרבה זמן לאחר מכן הספרייה הלאומית מחליטה להקים מאגר ולקלוט את כל החומרים מהיוזמות השונות, מתוך מחשבה שמאוד חשוב שהחומרים ירוכזו במקום אחד".
"ב־7 באפריל, חצי שנה למלחמה, ערכנו, בשיתוף עם הספרייה הלאומית, כנס מאוד גדול שהוקדש לתיעוד. הגיעו אליו 500 אנשים מלמעלה מ־100 יוזמות תיעוד. במקביל, כבר בדצמבר ייצרתי באוניברסיטה העברית, עם הקולגות מהפורום, יום הכשרה למתעדים בהתנדבות. 50 מתעדים נרשמו והפעילות נמשכת", היא מספרת.
לדבריה, "הפורום מוקדש כעת, מעבר למעטפת מקצועית, לקוד אתי ושיטות קטלוג אחידות, לשיתוף סוגיות שעולות מהשטח, ובעיקר - זו פלטפורמה לחיבור בין יוזמות. זה יכול להיות ברמה הכי קטנה, של פרויקט תיעוד שיש לו הזדמנות לתעד משהו חשוב מחר בבוקר וחסר לו צלמים, אז הוא מעלה בפורום את הצורך וצלמים פנויים באים לעזור. וייתכנו חיבורים גם ברמה אמנותית, הנצחתית או מחקרית".
חלק גדול מהתיעודים מ־7 באוקטובר צולמו על ידי מחבלי חמאס. מה היחס לתיעודים האלה לעומת תיעוד של ישראלים?
"אני לא מייצרת היררכיה, יש חשיבות בכל אחד מהחומרים שנאספו, בוודאי בעיני כהיסטוריונית שמתמחה בשואה וברצח עם. אם נערוך לרגע אנלוגיה זהירה לשואה, האם פרוטוקול ועידת ואנזה כתיעוד שעשה התליין הנאצי הוא יותר או פחות חשוב מארכיון עונג שבת, שהקים עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה, או מעדויות שנאספו ביד ושם? אנחנו לומדים הרבה מכל מקור. אז כמובן שיש ערך גם לעדויות שמצלמות הגוף של מחבלי הנוח'בה סיפקו. הפורום מהווה ארגון גג לכל מי שמגדיר את עצמו כמתעד של 7 באוקטובר והמלחמה. הוא זמין לכל יוזמת תיעוד, כולל יוזמות סגורות של המשטרה, מג"ב, צה"ל, שאינן זמינות לקהל הרחב".
לדבריה, בהחלט יש יוזמות לאיסוף החומר שנצבר ברשתות ממצלמות מחבלים, "אף שהרבה מהסרטונים נעלמו מהרשת", היא מסבירה. "יש גם הרבה סרטונים של שורדים שתיעדו את עצמם בלייב, בעיקר מהנובה. החומרים האלה חשובים. כהיסטוריונית יש הבדל בין סרטון שתיעד בלייב מחבל נוחב'ה לעומת עדות שנלקחה מניצול שבוע, שבועיים או חודשיים אחרי. אבל זה לא אומר שאחד יותר חשוב מהשני".
"אסור למהר להוציא חומרי תיעוד החוצה"
כחוקרת שואה, צפית מראש את עוצמת ההכחשה או הופתעת?
"אי אפשר היה לצפות שום דבר ממה שקרה, אבל לא הופתעתי. זה גם ממחיש את החשיבות של תיעוד מדויק ומהימן. בשבועות הראשונים היו סיפורים שהתבררו כלא מדויקים שפגעו בהעברת המסר הנכון ובאמינות הסיפור. למשל מתנדבי זק"א שסיפרו דברים מזעזעים ואז התברר שהם לא היו מדויקים. אני לא מאשימה אותם, הם ראו דברים שאדם לא אמור לחזות בהם, ופירשו את מה שראו בעין 'לא מקצועית', אבל זה בהחלט השפיע על השיח העולמי. לכן חשוב לא למהר להוציא חומרי תיעוד החוצה, לעבד את הדברים בזהירות, לשקול, להצליב, ורק אז להנגיש לקהל הרחב".
ברשתות סוער ויכוח, האם נכון להשוות את 7 באוקטובר לשואה.
"השואה היא אירוע טראומטי מכונן בהיסטוריה של עם ישראל ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ולכן עולה בעת משבר. נקודת המוצא שלי היא שאנלוגיה היא לעולם לא מושלמת, שהרי אין אירוע היסטורי זהה לחלוטין לאחר, ולכן ההשוואה, גם כשנעשית, מצביעה על הדומה לצד השונה. השאלה היא לשם מה ההשוואה? יש הבדל בין אדם שעבר גיהנום, נעול שעות בממ"ד כשמאות מחבלים שורפים את הקיבוץ סביבו, והוא אומר בעדותו שהאירוע הרגיש לו כמו השואה. זו תחושה סובייקטיבית ומבחינתו לחלוטין נכונה. מנגד פוליטיקאים משתמשים בשואה כדרך לצבור הון פוליטי, לקדם אג'נדה, וזה משהו אחר לחלוטין, שיש להתייחס אליו בספקנות".
כמי שעשתה פוסט דוקטורט במרכז ללימודי שואה מתקדמים במוזיאון השואה בוושינגטון, היא מכירה את העולם האקדמי בארה"ב. לגבי המחאות נגד ישראל שם היא אומרת: "אני לא נמצאת בארה"ב וניזונה מהתקשורת ומהרשתות החברתיות. לתחושתי, התקשורת המקומית לא מספרת את הסיפור המלא, במובן שלא כל המשתתפים במחאות האלה בהכרח מונעים מאנטישמיות, וההסתכלות על המפגינים כמקשה אחת לפי הבנתי חוטאת לאמת ועושה לנו נזק. ברור שיש גורמים אנטישמיים בחלק מההפגנות ואותם צריך להוקיע, אבל צריך לסייג את הסיווג של כולם ככאלה, ולהבחין בין מפגינים המביעים ביקורת על המלחמה או על מדיניות כזו או אחרת של ישראל, לבין מפגינים שקוראים קריאות אנטי־יהודיות מובהקות. המציאות מורכבות ואינה דיכוטומית. אנטישמיות צריך לגנות, אך לא כל הפגנה נגד ישראל היא ביטוי לאנטישמיות".