נמל צ'בהאר, על חוף הים הערבי / צילום: ויקיפדיה, Amohammadid
בעיצומה של מערכת הבחירות עצומת הממדים בהודו (ששה שבועות של הצבעה, כמעט מיליארד בעלי זכות בחירה), השר לענייני ספנות ונמלים התפנה מפוליטיקה מפלגתית, וטס לאיראן, ללא הודעה פומבית מוקדמת.
● 900 מיליון הודים נקראים להחליט אם הם רוצים ראש ממשלה לנצח
שם, בנמל צ'בהאר, על חוף הים הערבי סמוך לגבול פקיסטן, הוא חתם על הסכם לעשר שנים, עם הארכה אוטומטית, המעניק לחברה ממשלתית הודית את זכויות הניהול וההפעלה. החברה תשקיע 120 מיליון דולר בנמל, ותעניק אשראי של 250 מיליון דולר ל"פרויקטים בעלי תועלת הדדית". החברה נמצאת שם זה שש שנים, אבל נוכחותה הוגבלה לרציף אחד.
על פי העיתונות ההודית, זו הפעם הראשונה שחברה ממשלתית מקבלת את השליטה בנמל זר. חברות פרטיות הודיות כבר עשו כן. בתחילת השנה שעברה, השליטה בנמל חיפה עברה לידי חברת הנמלים של משפחת אדאני. שגריר ישראל לשעבר בהודו נעשה יושב ראש מועצת המנהלים.
ללמדך מה רבת משמעות ההתפתחות הזו, ומה מפתיעה, עיתון פיננסי מרכזי בהודו, "אקונומיק טיימס", הודיע עליה בכותרת ראשית, והכריז כי היא "נחשבת להתקרבות גיאופוליטית רבת משמעות לאיראן, עם תוצאות אזוריות כבדות-משקל".
"נשאר ביני לאיראן"
ארה"ב לא אהבה את החדשות, ומותר לשער שגם ישראל חרקה שיניים. דובר מחלקת המדינה בוושינגטון הזכיר השבוע להודו, כי "עיצומי ארה"ב על איראן עומדים בתוקף, ונוסיף לאכוף אותם… מוטב כי כל גוף, יהיה אשר יהיה, השוקל לעשות עסקים עם איראן, יהיה מודע לסיכונים הפוטנציאליים ולסכנת הסנקציות". הודו הגיבה על ההודעה הזו בצינה. "לארה"ב אין ולא כלום עם צ'בהאר", צוטט שר החוץ של הודו, ס. ג'איישאנקאר. "ובמלוא הכנות, אם יש משהו ביני לאיראן, הוא נשאר ביני לאיראן".
אנחנו חיים בעידן של חיספוס גובר ברטוריקה הדיפלומטית ההודית, וג'איישאנקאר, דיפלומט מקצועי מלוטש ומבריק, שנכנס לפוליטיקה רק בחמש השנים האחרונות, מבטא את השינוי הזה. יש לו יותר השפעה על מדיניות החוץ ההודית ממה שהיתה כמעט לכל קודמיו. הוא לא חוסך את שבט לשונו ממדינות מערביות, המשמיעות ביקורת כלשהי על העדפותיה של הודו.
מותר להניח, שהקונטקסט לא נעלם מעיניה של ממשלת הודו. איראן היא עכשיו צד פעיל במלחמה אזורית נגד ישראל, וישראל היא שותפת קרובה של הודו, בייחוד בענייני ביטחון. ספינות הודיות היו על הכוונת של החות'ים בתימן, וכטב"ם איראני פגע בספינה שהייתה קרובה יחסית למי החופים של הודו.
מודי: "ארצנו תחילה"
העיתונות האיראנית בוודאי שמה לב לקונטקסט, ובירכה את עצמה על ההסכם עם הודו. עיתון אחד בטהרן, "דוניה-א-אקטסאד", הכריז כי חולשת התגובה האמריקאית על ההתקפה הבליסטית של איראן על ישראל "גרמה להודו לשנות את מדיניותה, ולחתום על הסכם צ'בהאר" (על פי תרגום לאנגלית ב"טהרן טיימס").
זה כמובן פירוש המיוסד על משאלת-לב. אבל קשה להימנע מלתהות על לוח הזמנים של הודו. האומנם לא יכלה לחכות עד שהעשן קצת יתפזר במזרח התיכון? התשובה היא, כנראה, שהודו נוטלת לעצמה את החירות לשרת את האינטרסים של עצמה, על פי הבנתה. במובן הזה היא כמובן לא שונה מרוב הארצות האחרות בעולם, כולל ישראל. אבל בניגוד לישראל, העולם כולו שוחר לפתחה של הודו.
ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, השולט בה ביד ברזל, אוהב לחזור על לחש הקסמים "ארצנו תחילה". פירושו פשוט: הודו עושה קודם כול לביתה, ואבוי למי שישכחו. כמה מנהיגים בינלאומיים זולתו יכולים לערוך ביקורים של ידידות צרופה בארצות השונאות זו את זו שנאת מוות? איראן וישראל הן שתיים הנאלצות לקבל את חוסר האקסקלוסיביות של יחסיהן הקרובים מאוד עם הודו. ארה"ב ורוסיה הן שתיים אחרות.
להודו היה חשוב להגיע לנמל צ'בהאר בהקדם האפשרי, מפני שהיא חששה כי הסינים יגיעו קודם. איראן היא חוליה חשובה ב"יוזמת החגורה והדרך" של סין, פרויקט העל המיועד לחבר את סין עם שאר העולם, בכל אמצעי תעבורה אפשרי. סין בונה נמלים, או רוכשת נמלים מכל הבא ליד. היא בונה נמל עמוק מים בפקיסטן, היא בנתה נמל עמוק מים בסרי לנקה, והיא מחזיקה בסיס ימי בג'יבוטי. נמל צ'בהאר היה בהחלט מתיישב עם חזונה.
הודו מפגרת הרבה אחרי סין בהשפעה גלובלית, אבל היא עושה מאמצים ניכרים להתגונן ולהשתפר. היא חברה לארה"ב, ליפן ולאוסטרליה בהפגנות תקופתיות של כוח ימי שסין היא היעד הלא מוצהר שלהן. היא הגדילה את פעילות הצי שלה במרחב הימי שבינה לחצי האי ערב ולקרן המזרחית של אפריקה. היא נדחקה באחרונה מאיי המלדיבים, לאחר שנשיא פרו-סיני חדש ציווה עליה לסלק כוח משימה צנוע מאדמת המלדיבים, וערך את מסעו הראשון מעבר לים בסין.
השערים פתוחים לפניה
ארה"ב לא מתעלמת מן הצד הסיני של יחסי הודו עם איראן. ב-2018 היא פטרה קשרים עם איראן מסנקציות אם צומחת תועלת הומניטרית לעם האיראני - או אם הם מועילים לביסוס הממשלה הדמוקרטית באפגניסטן, שכנה איראנית ללא מוצא משל עצמה לים. באוגוסט 2021 חדלה להתקיים הממשלה הדמוקרטית באפגניסטן. נשאר אפוא רק התירוץ ההומניטרי. הודו משתמשת בו, אבל ברור למדי ששום איראני לא זקוק לפרוזדור הומניטרי בצ'בהאר. הודו רוכשת שם דריסת רגל כדי ליצור פרוזדור עסקי ואסטרטגי אל מרכז אסיה ואל הקווקז. זו כמובן זכותה. פרוזדור דרך פקיסטן היה אולי חוסך לה מאמצים ומזומנים, אבל הודו ופקיסטן מעדיפות לגווע ברעב ובלבד שלא ישתפו פעולה.
הודו רוצה להגיע מערבה וצפונה. היא מוכנה להשתמש בכל פרוזדור, שאינו מצריך חצייה של פקיסטן או של סין. היא מוכנה לעבור דרך ערב הסעודית וישראל, דרך עיראק וטורקיה, ודרך איראן ורוסיה. מדהים שיש לה יחסים מצוינים עם כל אחת מן הנ"ל. כל השערים פתוחים לפניה.
בחצי המאה הראשונה של עצמאותה, הודו אימצה לוויות-חן מוסריות וצדקניות במדיניות החוץ שלה. שנים ארוכות היא היתה אנטי-מערבית לתיאבון ואנטי-ישראלית קיצונית (עד 1990). אפשר אולי להגיד שהיא ויתרה על עקרונות לטובת יתרונות, והיא לא מוכנה לשמוע הטפות מוסר מאיש.
ידידי הודו רבים מאוכזבים מרה מסירובה לנקוט עמדה נגד פלישת רוסיה לאוקראינה, למשל. אבל שר החוץ שלה צלף בעמיתיו המערביים: אנחנו מסרבים לראות את העולם דרך עיניכם. זה מה שהוא יגיד, או היה אומר, לישראל אילו ניסתה לדבר על לבה של הודו שלא ללכת לאיראן. זה לא עניינכם, הוא היה אומר, ואולי כבר אמר. לרוע המזל, זה בהחלט ענייננו, אבל מה אפשר לעשות.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.