בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock, Seth Aronstam
בית המשפט העליון קבע השבוע (א') בהחלטה תקדימית כי לא חלה על אישה חובה משפטית לגלות לבן זוגה כי הוא אינו אביו הביולוגי של הילד שנולד במהלך נישואיהם, ובהתאם הבעל אינו זכאי לפיצויים. השופטים עופר גרוסקופף, יעל וילנר וגילה כנפי-שטייניץ דנו בשאלה האם יש להכיר במשפט הישראלי בעילה של "הונאת אבהות" בין בני זוג המנהלים מערכת יחסים זוגית, והשיבו על כך בשלילה. לצד זאת השופטים הבהירו כי שלילת החובה המשפטית אין משמעותה הכרה בלגיטימיות התופעה מבחינה מוסרית, וכי התנהגות כזו אינה רצויה.
● הפסיקה שמטלטלת את מוסד "הידועים בציבור": ההשלכות והמשמעות
● משפחת בן הזוג המנוח נתנה אולטימטום בלתי אפשרי לאישה. מה קבע בית המשפט?
הבעל והאישה נישאו בשנת 2011 בנישואים אזרחיים, ובמהלך הקשר ביניהם, בשנת 2014 ילדה האישה בן. כאשר נפרדו בשנת 2019, האישה סיפרה לגבר כי הוא אינו אביו הביולוגי של הקטין.
הבעל הגיש תביעה נגד האישה על 650 אלף שקל בגין נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו לו לטענתו עקב מצג השווא.
בית משפט השלום קיבל את התביעה של האב וחייב את האישה לשלם לו 250 אלף שקל פיצויים. האם ערערה, ובית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין. האב הגיש בקשת רשות ערעור לעליון, אך הערעור נדחה לאחר הדיון בסוגיה.
בפסק דין, הנפרס על 36 עמודים, שלושת השופטים היו תמימי-דעים כי מטעמי "מדיניות משפטית ראויה", אין מקום להכיר ככלל בעילה "הונאת אבהות" בישראל. נקבע כי אין מקום להכרה בעוולת הרשלנות, התרמית או בהפרת חובת תום-לב; זאת למעט הסתייגות של השופט גרוסקופף, בדעת מיעוט, לגבי מקרים של עוולת התרמית הגורמת נזק ממוני חריג.
נימוק של טובת הקטינים
הנימוק המרכזי של השופטים הוא טובת הקטינים. "בירור התביעות ללא קשר לתוצאות ההליך עלול להעביר מסר לקטין כי הוא אינו רצוי, ולהוביל לפגיעה בתחושת היציבות המשפחתית של הקטין, והדבר עשוי לגרום לו נזק רגשי ונפשי", כתבה השופטת וילנר. על בתי המשפט "למשוך את ידיהם מעיסוק בעניינים המצויים בעומק המחוזות הפרטיים והאינטימיים ביותר של התא הזוגי, ולהימנע מהטלת חובות משפטיות בנוגע אליהם", הוסיפה.
עם זאת, וילנר הבהירה כי "אין בשלילתו של סעד משפטי במקרים מעין אלה כדי להמעיט מהפסול המוסרי-ערכי שבמעשי הונאת אבהות, או לשלול הכרה בחובתה המוסרית של האישה לגלות לבן זוגה את זהות האב הביולוגי של ילדם, שכן כידוע חובה משפטית לחוד, וחובה מוסרית לחוד".
השופטת כנפי-שטייניץ ציינה כי "הצורך לנהוג בזהירות ובריסון בהטלת חובת גילוי משפטית, לנוכח ההשלכות כבדות-המשקל של הגילוי על חייהם של כל בני התא המשפחתי, הפגיעה בטובת הילד... ואי-התאמתם של הכלים הנזיקיים והחוזיים לטיפול", מובילים למסקנה כי אין להכיר במשפט הישראלי בעילה זו.
השופט עופר גרוסקופף ביקש להותיר פתח צר לאפשרות לתבוע במצבים שבהם הבעל הוכיח את עוולת התרמית ונזק ממון מיוחד, כזה שהוא מעבר להוצאות שגרתיות שאב משקיע בגידול ילד.
"לא המקום לפיצוי"
עו"ד ליאת שקלרז, מומחית בדיני משפחה, מבקרת את פסק הדין. לדבריה, "בית המשפט העליון ממשיך לשמור על תחום דיני המשפחה במנותק מתחום הנזיקין. מצד אחד אנחנו לומדים כי בדיני משפחה נדרשים תום-לב והגינות ברמה הגבוהה ביותר - ומצד שני בית המשפט העליון, ולא בפעם הראשונה, קובע כי עוולת הנזיקין מקומה לא בתא המשפחתי. דווקא במקום שהיית מצפה למוסר והגינות, אנחנו רואים שבית המשפט זה לא המקום לקבלת פיצוי".
לדברי עו"ד יהודית מייזלס, מומחית בדיני משפחה וירושה, "פסק הדין הוא המשך ישיר של מגמת בית המשפט העליון להרחיק את האפשרות של כניסת המשפט לתוך חדר המיטות המשפחתי ולעתים אף כניסה אל הבית עצמו בנושאים שהם רגשיים ולא משפטיים. כך קבע בית המשפט העליון בדנג"ץ 'הבוגדת', עת חזר על ההלכה שאין לשלול רכוש מאישה בשל ניאוף; וכך קבע בית המשפט כאשר קבע ב-2013 כי לא ניתן לתבוע פיצויים מבן זוג בגלל בגידה".
עו"ד מייזלס מוסיפה כי לטעמה, פסק הדין ימנע הגשת תביעות שעלולות רק להגביר את הלהבות בין בני זוג בסכסוך: "המשפט דורש הכרעות מוחלטות של אשמה, בעוד כאשר מדובר בסודות משפחתיים, לא תמיד יש אחראי בלעדי להסתרת המידע. פסק הדין מסמן את גבולות הכניסה של המשפט אל תוך הבית והמשפחה".