אח טען כי קרקע הרשומה על שמו ועל שם אחיו במשותף שייכת רק לו, וביקש מבית המשפט לשלול את זכויותיו הרשומות של אחיו במקרקעין. בית המשפט דחה את תביעתו וחייב אותו לשלם לאחיו דמי שימוש עבור עשור שבו התגורר בבית הבנוי על הקרקע וגם בהוצאות משפט בסך 180 אלף שקל. איך זה קרה?
הסיפור הזה מתחיל בסכסוך משפחתי שפרץ לפני למעלה מעשור בין חמישה אחים, עובר דרך טענות הדדיות של האחים להלבנת הון וסכומי עתק של 50 מיליון דולר בחשבונות בנק משפחתיים בשווייץ, ומסתיים בפירוק שיתוף בין האחים במקרקעין שנרכשו לפני 29 שנה.
הסכסוך נדון במסגרת שתי תביעות שניהלו שניים מתוך חמישה אחים, זה נגד זה, בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. האחים ניסו לשתף פעולה בעסקים, אך הניסיון שכשל הביא לסכסוך שגרר את כל חמשת האחים להליכים משפטיים, כמו גם את האם הקשישה, הנמצאת בעשור התשיעי לחייה.
רקע: דיבור בבית המשפט על הלבנת כספים
שני האחים, ב' ו־נ', היו רשומים כבעלים משותפים במקרקעין. ב' הגיש תביעה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי חרף הרישום, הוא הבעלים היחיד של המקרקעין; ומנגד נ' הגיש תביעה לפירוק השיתוף בנכס.
הנכס בלב הסכסוך הוא אחד מכמה מגרשים שהוצעו ב־1995 במכרז לציבור על־ידי רשות מקרקעי ישראל. כל האחים הגישו כמה הצעות לרכישת המגרשים וזכו בשלושה מהם, וביחס למגרשים בהם זכו, נרשמו כבעלי זכויות שונים. מגרש אחד, המגרש בלב הסכסוך, נרשם בבעלות ב' ו־נ'.
בעת רכישת המגרשים, נ' ואח נוסף, מ', התגוררו בארה"ב, והאחים האחרים עבדו בארץ בעסק משפחתי. בין האחים בוצעו העברות כספים לצורך תשלומים עבור המגרשים, לצורך תשלומים לרשויות וכן למטרות אחרות, חלקם במזומן או דרך צדדים שלישיים ולאו דווקא באמצעות הבנקים.
לכל אורך ההליך דובר במפורש על העברות כספים דרך חשבונות של צדדים שלישיים בארה"ב או בשווייץ, על העברת מזומנים באמצעות "בלדרים", על הצורך להלבין כספים ועוד. ביטויים כמו "כסף שחור" ו"הלבנת כספים", נאמרו בפה מלא באולם בית המשפט.
התנהלות זו עוררה את זעמה של השופטת, שהורתה להעביר את כלל המסמכים בתיק לעיון רשות המסים, שתשקול באם יש מקום לפתוח בחקירה נגד מי מהאחים.
המחלוקת: 50 מיליון דולר בחשבון בשווייץ
לגופו של עניין, נדונה השאלה למי שייכים המקרקעין הרשומים על שם שני האחים, והאם יש מקום לסטות מהרישום. ב' טען כי האחים הגיעו ביניהם להסכמות באשר לזכויות בפועל ביחס לכל אחד מהמגרשים בהם זכו, חרף הרישום.
מתוקף הסכמה זו טען ב' כי הרישום ביחס למגרש שבמחלוקת אינו מייצג את המצב בפועל, ולמעשה המגרש שייך לו בלבד. לטענתו, הוא זה שנשא בתשלומים עבור הקרקע ועבור בניית הבית על הקרקע, בין היתר באמצעות כספים שנמשכו מהחשבון המשותף שלו ושל רעייתו.
ב' הוסיף כי מאז שהסתיימה הבנייה, הוא ואשתו מתגוררים בנכס, עושים בו מנהג בעלים ורשומים כמחזיקים ברשויות השונות. לטענתו, מעת ש־נ' שב ארצה, החל סכסוך בין האחים, אליו נגררו גם ההורים, וזו הסיבה שנ' מבקש לקבל חלק מהנכס, אף שאינו שייך לו.
ב' הוסיף וטען כי הכספים שצברה המשפחה הופקדו בחשבון בנק בשווייץ, חשבון שנרשם על שם אמם של הצדדים, גברת ל', כאשר לאח ע' היה בו ייפוי־כוח; וכי בחשבון זה נצברו למעלה מ־50 מיליון דולר. ההסבר (אותו הגדירה השופטת בפסק הדין כ"מקומם") לפתיחת החשבון בשווייץ על שם האם היה "מתוך שיקולי מס, תכנון מס ושיקולי כדאיות". בהמשך, כך לטענתו של ב', דאגו נ' ומ' לרוקן את חשבון הבנק בשווייץ ועשו ועדיין עושים שימוש בלעדי בכספים.
טענות אלה לא היו רלוונטיות להליך, אך כאמור הצליחו לעצבן את השופטת, ששלחה העתק מפסק הדין לרשות המסים ואישרה לה לעיין בתיק.
בקשר לבעלות בנדל"ן, האח ע' תמך בגרסתו של ב'.
נ' מצדו הכחיש את טענותיו של ב' וטען כי סוכם מראש שהוא ירכוש נכס במשותף עם ב', והסיכום היה שהוא יממן בשלב ראשון את הקרקע, ישלם את מרבית הכספים שיידרשו לבנייה, ובעתיד תיעשה התחשבנות בין האחים.
נ' אישר כי ב' דאג לבניית השלד, אולם ציין כי הוא טיפל בעבודות הגמר של הבית (עם שובו ארצה), ולטענתו הכוונה הייתה שלאחר סיום הבנייה יערכו האחים התחשבנות מתאימה באשר להשקעה של כל אחד מהם. נ' טען כי הוא פעל כפי שסוכם, אולם ב' סירב לערוך את ההתחשבנות. האח מ' תמך בגרסה של נ'.
ההחלטה: עליונות הרישום בעסקאות מקרקעין
השופטת נאוה גדיש דחתה את תביעתו של ב', תוך שהיא מזכירה שוב את עליונותו של הרישום בעסקאות מקרקעין ואת הסטייה ממנו רק במקרים חריגים. "טענתו של ב', כי הוא בעל הזכויות היחיד במקרקעין, היא טענה נגד הרישום שניתן להוכיח רק במקרים חריגים, והיה עליו להציג ראיות משמעותיות כדי להוכיח כי הרישום אינו משקף את המציאות", קבעה, והוסיפה כי במקרה זה לא הוכח כי הרישום נעשה בדרך של מרמה.
עוד ציינה השופטת כי גם טענותיו של ב' בעניין כוונות כאלה או אחרות שהיו לצדדים באשר לזכויות בנכסים, אינן יכולות להועיל לו, בהיעדר מסמך בכתב. השופטת הוסיפה כי טענותיו של ב' כי הוא ששילם את ההוצאות השוטפות של הנכס, גם אם כך פעל, אינן מעידות על זכויות בעלות במקרקעין, כפי שאדם שמתגורר בשכירות בנכס ונושא בהוצאות השוטפות עבורו, אינו בעל זכויות בעלות הנכס.
עם זאת, היות שהצדדים הציגו גרסאות קוטביות באשר לשאלה מי שילם עבור הנכס (הן עבור המגרש והן עבור בניית הבית), החליטה השופטת למנות מומחה שיבדוק את אופן התשלום על הנכס, וגם הוא קבע כי הכספים ששימשו לתשלום עבור המגרש שולמו מחשבון בנק של האח מ'.
מנגד, השופטת מצאה כי דווקא ב' פעל בדרכים לא כשרות על־מנת לנסות לקבל לידיו את הנכס שבמחלוקת. כך, על־פי פסק הדין, בשלהי 2022, שמונה שנים לאחר תחילת ההליכים המשפטיים, הגיש ב' בקשה דחופה לאפשר לו לצרף "מסמכים חסויים שהגיעו זה עתה מחו"ל". לאור ספק שעלה באשר לאותנטיות של המסמכים, מינתה השופטת מומחה שיבדוק מול בנק UBP בשווייץ אם מדובר במסמכים אותנטיים שהוצאו מטעמו של הבנק. המומחה פנה לסניף הבנק בלוגנו שבשווייץ, שנטען כי הנפיק את המסמכים שצירופם התבקש, וקיבל תשובה חד־משמעית כי מדובר במסמכים מזויפים.
על כך כתבה השופטת בפסק הדין כי "לא רק ש־ב' לא הוכיח את טענתו כי הרישום בטאבו אינו משקף את הזכויות הרשומות, הרי שהוא פעל בדרך לא ישרה לכל אורך ההליך".
בהמשך קיבלה השופטת את התביעה של נ' לפירוק השיתוף בנכס, כיוון ש"לא עומדת ל־ב' כל טענת הגנה נגד התביעה לפירוק השיתוף".
לבסוף, נבחנה טענתו של נ' כי הוא זכאי לדמי שימוש בגין השימוש ש־ב' ומשפחתו עשו בבית לאורך השנים. נקבע כי היות שבפועל, לכל אורך השנים, נ' לא דרש מ־ב' דמי שימוש, ב' חייב בדמי שימוש ל־נ' עבור השימוש במחצית הנכס, החל ממועד הגשת התביעה (אפריל 2014) ועד למועד הפינוי בפועל. כלומר, ב' חויב בתשלום דמי שימוש בבית.
לבסוף, השופטת חייבה את ב' בתשלום 180 אלף שקל הוצאות משפט לטובת נ' בשל התנהלותו לאורך ההליך המשפטי. "התנהלות הצדדים הייתה מבישה לכל אורך החקירות", ציינה.
