אדי ודר בהופעה. העיד בפני הקונגרס נגד טיקטמאסטר - וחזר לעבוד איתה / צילום: Reuters, Mario Anzuoni
אחרי שנים של תסכול מצד צרכנים ואומנים כלפי מה שנתפס אצלם כפרקטיקות מונופוליסטיות, משרד המשפטים האמריקאי ועוד 29 מדינות הרימו את הכפפה. אלה הגישו השבוע תביעת הגבלים עסקיים נגד תאגידי הבידור לייב ניישן והחברה הבת שלה טיקטמאסטר. לייב ניישן מתמחה בהפקת הופעות חיות וניהול אמנים, בעוד שטיקטמאסטר מספקת שירותי כרטוס מקוונים ומפיצה כרטיסים לאירועים בעולם. החברות התמזגו ב-2010, ויחד שולטות בנתח גדול משוק ההופעות והכרטיסים העולמי. התביעה טוענת שלייב ניישן פעלה באופן המונע תחרות ויוצר מונופול באמצעות שליטה על מחירי מתחמים, כרטיסים וקידום מופעים.
● על אחיזה קטנה נוספת באגדת הביטלס, באיחור של 50 שנה
● על הקלות שבה OpenAI לקחה לסקרלט ג'והנסן את הקול
טיקטמאסטר, שנוסדה ב 1976, יצרה מהפכה בתחום הכרטוס. היא הטמיעה טכנולוגיות שאיפשרו מכירת כרטיסים לא רק במתחם שבו מתקיים אירוע. לייב ניישן בתחילת דרכה התמקדה באיחוד הופעות מקומיות לכדי ישות כלל-ארצית. בהמשך היא ביססה את עצמה כמפיקת ומקדמת ההופעות המובילה בעולם. המיזוג הזה - מקדמת המופעים הגדולה ביותר עם מוכרת הכרטיסים הגדולה ביותר - סימן ב-2010 שינוי גדול בענף. מפלצת נולדה - והיא שולטת בהרבה מאוד פונקציות: בעלות על מתחמים, קידום מכירות, הזמנת אירועים, הפקת אירועים, ניהול אמנים וכרטוס.
לתביעה של משרד המשפטים שלושה מוקדים: פרקטיקות של ניצול הדומיננטיות כדי לחנוק תחרות (קרי,"הענשה" של מי שמשתמשים בשירותים מתחרים); מחירי כרטיסים גבוהים שמשתנים במהלך העסקה בגלל עמלות כאלה ואחרות עד כדי יותר מהכפלתם בסיומה; והסכמי בלעדיות שלא משאירים מקום למתחרים. לייב ניישן טוענת מנגד שמחירי הכרטיסים מאמירים בשל הקפיצה בעלויות הפקת המופעים, הביקוש העצום לאמנים פופולריים, וספסרות בשוק השניוני. גם המבקרים הגדולים ביותר שלה מוכנים להודות שיש משהו בטענות האלה.
זו לא הפעם הראשונה שבה טיקטמאסטר מואשמת במונופוליזם. ב-1993 צץ סכסוך שזכור במיוחד למעריצי פרל ג'אם, אז העיד סולן הלהקה אדי ודר בפני הקונגרס על פרקטיקות של החברה שהוסיפו עד 30% למחירי הכרטיסים, ללא יכולת למצוא אלטרנטיבה. יותר משלושה עשורים ומיזוג אחד אחרי, החברה נותרה בודדה בפסגה. אפילו פרל ג'אם חזרה לעבוד איתה. התסכול הצרכני, שגובר עם עליית מחירי הכרטיסים ואיתם גם יוקר המחיה, הופך את טיקטמאסטר לאחת החברות השנואות בעולם היום.
נקודות ציון בולטת שהובילה להתערבות הממשלתית הגיעה אחרי המכירות המוקדמות למופע ERAS של טיילור סוויפט ב-2022. קריסת האתרים מנעה ממעריצים לקנות כרטיסים במחיר הנקוב והם נאלצו לפנות לספסרות, ממורמרים. הם יצרו קשר עם נציגיהם ברשות המחוקקת, ובסנאט ערכו שימוע בנושא. יומיים אחרי הפיאסקו, הסנאטורית איימי קלובוצ'ר כתבה מכתב פומבי למנכ"ל טיקטמאסטר, שבו הביעה דאגה חמורה ממצב התחרות בענף וההשלכות על הצרכנים. לא מעט אנשי תעשייה הודו בגלוי שבכל הקשור למופעים גדולים, אין לטיקטמאסטר מתחרה ברמה התפעולית, ואין גופים אחרים שמסוגלים לקחת על עצמם אתגר כרטוס מופע כמו של טיילור סוויפט. הם פשוט לא באותה ליגה.
קשר עם הפשע המאורגן
אירווינג אזוף, דמות אגדית בתעשיית המוסיקה, שיחק וכנראה ממשיך לשחק תפקיד משמעותי במיזוג הזה. אזוף, שניהל הרכבים כמו "הנשרים", "סטילי דן" ו"בון ג'ובי", ונודע בטקטיקות העסקיות האגרסיביות שלו, היה האיש שדחף למיזוג. הוא דאג למימושו עד שעם השלמתו ב-2012 פרש מהחברה לעיסוקים אחרים. ב-2015 הוא הקים חברה שלכאורה מתחרה בלייב ניישן, אך היא התבררה כמשתפת פעולה עמה ואף "סרה למרותו הישירה של מנכ"ל לייב ניישן", כפי שטוען משרד המשפטים האמריקאי.
ההשפעה של אזוף הגיע לשיאה בתחילת שנות ה-80', כמנהל של חברת התקליטים MCA, אותה הוביל לתוצאות עסקיות יוצאות מהכלל באמצעות חוזי בלעדיות עם אמנים. גם אז הוא הואשם בטקטיקות מונופוליסטיות, וגרוע מזה, בקשרים ישירים עם הפשע המאורגן. MCA, שנוסדה ב-1924, התחילה את דרכה סוכנות טאלנטים והפכה לקונגלומרט תחת הנהגתו של לו וסרמן, שהגיע ב-1936. וסרמן הרחיב את פעילות החברה לקולנוע ולטלוויזיה ואף רכש את אולפני יוניברסל ב-1959, בצעד שעיגן את מעמדה של MCA ככוח הדומיננטי בתעשייה. לווסרמן היו קשרים חמים עם אחד, רונלד רייגן, אז שחקן קולנוע. וסרמן השיג לו חוזה פורץ דרך עם אולפני וורנר, שהעניק לרייגן נתח מרווחי הסרטים בהשתתפותו, פרקטיקה מאוד לא נפוצה אז. מאוחר יותר, כשרייגן כיהן כיו"ר איגוד השחקנים (SAG), הוא הכניס את התמלוגים לחוזה הסטנדרטי של שחקנים בענף, וחתם ל-MCA על פטור המאפשר לה להיות מייצגת טאלנטים ובמקביל חברת הפקות (כך היא גם המעסיק וגם מייצגת העובדים, כלומר בעלות אנכית, ממש כמו המבנה שיצר המיזוג). בהמשך וסרמן היה האיש שדחף את רייגן לרוץ לנשיאות והיה גורם בולט בגיוס כספים לקמפיין שלו. התובע הכללי של ממשל רייגן סגר את החקירה נגד אזוף על קשריו עם המאפיה.
הבעיה לא תיפתר
כשממשל אובמה אישר את המיזוג ב-2010, ארה"ב עדיין התאוששה מהמשבר הכלכלי של 2008. מיזוגים נראו אז כפתרון סביר לאתגרים שחברות התמודדו עמם, מתוך מחשבה שהיעילות התפעולית תאפשר לספק שירותים טובים בעלויות נמוכות. המיזוג אושר באמצעות "הבטחה" (ממש ככה, מין "מילה של כבוד") מצד לייב ניישן, שהיא תאפשר גישה לתוכנה שלה גם למתחרים ולא תעניש מתחמים שלא יעבדו איתה.
לייב ניישן ציינה שהתביעה מתעלמת מהמציאות בשוק, שבה רוב הפדיון ממכירות הכרטיסים משולם למתחם. דווקא הדומיננטיות שלה, טענה, מאפשרת לה לעבוד על מתח רווחים נמוך במיוחד (מוערך בפחות מ-2%) וזה מועיל לצרכנים.
מבקרי התביעה טוענים שגם אם פירוק המיזוג מוצדק, ספק אם הוא יוביל לירידת מחירים. התמחור של האמנים ועלות ההפקה היקרה לא יעלמו, וגם בעיית הספסרות. התקדים האחרון לפירוק חברה כה גדולה היה של AT&T ב-1981, והוא לא עלה יפה.
אין ספק שהתביעה היא צעד משמעותי בהתמודדות עם מונופולים. מה זה יעשה למחירי הכרטיסים עוד נראה, אבל הקרב מתנקז כעת, ברגע קריטי, למערכת הפוליטית, לתאגידים ולציבור גם יחד.
הצרות של טיקטמאסטר לא נגמרות פה. השבוע הודיע משרד הפנים האמריקאי שהוא פועל מולה לחקור פרצת אבטחת מידע משמעותית, לאחר שקבוצת ההאקרים הידועה לשמצה ShinyHunters גנבה מטיקטמאסטר 1.6 טרהבייט של פרטי לקוחות, כולל פרטי אשראי. לא פחות מ-560 מיליון משתמשים מצויים בסיכון, והקבוצה הציבה דרישת כופר של חצי מיליון דולר.