אחת מהשלכות המלחמה היא הגבלת הניידות וצמצום שטח המחיה של ישראלים רבים בכל רחבי הארץ. השהות הארוכה במרחבים מוגנים, אכלוס יישובים שלמים בבית מלון, הצטופפות של משפחות בחדר בודד - במשך תקופה ממושכת אזרחי ישראל נאלצו להתמודד עם הסתגרות, צפיפות ודוחק שלא היו מוכרים להם לפני כן.
● המוניטור | איפה הממשלה הייתה במלחמה? "המוניטור" במעקב מיוחד
● המוניטור | מהפכת הענן הממשלתי: הפוטנציאל אדיר, המימוש רחוק
כל זה יוצר קרקע פורייה לפגיעות מיניות בילדים. לא בכדי הנושא עלה לדיונים בכנסת - והממשלה אף מינתה גוף ממשלתי חדש שיפקח על מוגנות ילדים ונוער במתחמי המפונים. אך גם אם התופעה מוחרפת כעת, היא לא חדשה. לכן, זו הזדמנות טובה לנצל את הזרקור שמופנה כלפי ההתמודדות עם הנושא ולבחון איך נראה הטיפול הממשלתי ארוך־השנים בילדים נפגעי תקיפה מינית.
מדובר, כמובן, בסוגיה רחבה מאוד ומפאת קוצר היריעה לא נוכל לעסוק במגוון ההיבטים שלה. לכן, בחרנו הפעם להתמקד בחוליה הראשונה בשרשרת: הדיווח. זה אומנם רק השלב הראשון, אבל הוא קריטי. מחקרים וסקרים מהעולם מעריכים שאחוז החשיפה של פגיעה מינית בילדות קטן מאוד ועומד על 25%-16% בלבד מהמקרים שמתרחשים בפועל. ממה זה נובע? איך פותרים את הבעיה? ומה עושה הממשלה בעניין?
מה שלא יודעים
באופן כללי, ככל שילדים נפגעים בגיל צעיר יותר יש יותר עיכוב בחשיפה, והנתונים גם מראים שבנים מתעכבים בחשיפת הפגיעה יותר מאשר בנות. בנוסף, ככל שהפגיעה בילד או בילדה חמורה יותר, תדירה יותר ומתבצעת על־ידי אדם קרוב יותר - גדל הסיכוי שיהיה עיכוב בחשיפה.
מחקרים מראים שיש חסמים רבים לחשיפת הפגיעה, ביניהם תפיסת הילדים שהמבוגרים לא יבינו ולא יתמכו בהם. ידוע שאחד התמריצים לחשיפה אצל ילדים הוא התגובה החברתית שהם צופים לחשיפה, וכאשר הם צופים חוסר תמיכה והבנה זה יכול לפגוע בסיכוי שיחשפו את הפגיעה. עוד גורמים שמחלישים את היכולת של ילדים לחשוף את הפגיעה הם החשש מפגיעה נוספת, חשש לאובדן תמיכה מצד בני משפחה והסביבה, תחושת בושה והרס למוניטין שלהם ושל משפחתם, פחד מפגיעה פיזית עקב החשיפה ופחד מההשלכות לגבי האדם שפגע בהם.
מחקרים אחרים מצאו שגם במקרים בהם יש ראיות לפגיעה, ילדים רבים לא מצליחים לחשוף פגיעה מינית במהלך ראיונות חקירה. יש מקרים בהם בכלל יכחישו שאי־פעם קרתה וגם במקרים שהם בהתחלה מודים בכך - במקרים רבים הם חוזרים בהם מהודאתם. מנתוני מחקר שנערך ב־2014 עלה שמתוך ילדים שנדגמו מקרב אלה שהגיעו לחקירת ילדים, מחצית בחרו לחזור בהצהרתם שנפגעו בתוך ימים ספורים. הם ביקשו למחוק את עדותם, התעקשו ששיקרו והסבירו בפתיחות על הסיבות למשיכת הצהרתם. הם הסבירו לחוקרים כי פחדו מההשלכות על עצמם, על סביבתם ועל משפחתם בעקבות החשיפה וביקשו למחוק כל מה שאמרו.
בנוסף, לפי אותו מחקר, ילדים שהגיעו לחקירת ילדים חשפו לראשונה את הפגיעה שלהם למבוגר מחוץ למשפחה שלהם, בעיקר אנשי מקצוע כמו גננת, מורה או יועצת בית ספר. כל אלה מעידים על הלחצים האדירים שמופעלים על הילדים מצד המשפחה או הסביבה שלהם. בקהילות שבנויות באופן מסורתי יותר, אפשר להיווכח במקרים שבהם ראשי קהילות מפעילים את כוחם כדי למנוע טיפול בפגיעה, המשפחה תמצא עצמה מנודה, ילדי המשפחה לא ימצאו שידוך ואב המשפחה יאבד את עבודתו. המחקר מדגיש את החשיבות הגדולה של תגובת המשפחה, הסביבה והתרבות שהילד מגיע ממנה ויכולתה להשפיע על חזרתו של הילד בהודאה שקרה לו משהו.
הפרשה שיצרה הד אדיר
ונאמר כבר עכשיו: כבר מאז היווסדה, מדינת ישראל שמה דגש על הדאגה לשלום הילדים. אז, הנושא התעורר בעיקר סביב קליטת ילדים יתומים אחרי מלחמת העולם השנייה. כבר במהלך שנות ה־50 החלו לדבר על "ילדים בסיכון", אם כי המונח שימש בעיקר בהקשרים של תנאי מחייה של ילדים ופחות בהקשרים של התעללות. הוועדה הציבורית הראשונה לבחינת אלימות במשפחה קמה בשנות ה־80 בראשות עו"ד יהודית קרפ (המשנה ליועץ המשפטי לממשלה) והיא המליצה על מנגנוני הרתעה לביצוע עבירות נגד ילדים.
אבל העניין פרץ לסדר היום רק לאחר פרשת מותה של מורן דנמיאס. באוקטובר 1988, הובהלה מורן בת ה־3 לבית החולים, כשהיא חסרת הכרה. בזמן האשפוז, התגלה שמורן עברה התעללות פיזית ומינית קשה ומתמשכת מצד דודה. לא זו בלבד, אלא התברר רבים ידעו על הפגיעה הקשה, ביניהם הוריה, שכניה, חברים ואפילו הגננת שלה. לאחר חמישה חודשי אשפוז בבית החולים, מורן הלכה לעולמה.
פרסום הסיפור יצר הד ציבורי אדיר - שהביא במהירות להקמה של ועדה ציבורית. חלק מהמלצות הוועדה היו להרחיב את חובת הדיווח ולהשית ענישה על אי־דיווח על התעלוות והזנחה בילדים. בעקבות המלצות הוועדה, נחקק חוק חובת הדיווח - שהוא למעשה תיקון מספר 26 לחוק העונשין המכונה "חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע".
חוק חובת דיווח
החוק קובע שאם לאדם יש חשד סביר כי קטין או חסר ישע נפגע בידי אחראי עליו או על־ידי בן משפחה שטרם מלאו לו 18 שנה, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לשירותי הרווחה או המשטרה. החוק מטיל אחריות מוגברת על אחראים על הקטין ועל אנשי מקצוע מסוימים: רופא, אח, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או עוסק במקצוע פרה־רפואי וכן מנהל או איש צוות במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע.
ולחובה הזו יש משמעות. למעשה, אי־דיווח על חשד בפגיעה בילדים הוא עבירה פלילית בישראל. העונש האפשרי על אדם שלא מדווח יכול להיות של עד שלושה חודשי מאסר ועל אנשי מקצוע - עד שישה חודשים. האם אכן נעשה שימוש בכלי הזה? למען האמת, קשה לדעת. אין הרבה מידע על העמדה לדין על אי־דיווח, אך נייר עמדה משנת 2012 העלה שהענישה כאן כמעט לא קיימת. הוא מצא שב־2011 היו רק 12 פסקי דין בהם הוגש כתב אישום על הפרת חובת דיווח על קטינים, כאשר ב־10 מהם הייתה הרשעה אך לא ניתן העונש המירבי.
דו"ח עדכני יותר, מ־2020, מצא 16 פסקי דין בלבד על רקע הפרת חובת הדיווח כאשר ברובם (11) היו אלו הורי קטינים נפגעים שהואשמו באי דיווח. מתוך מקרים אלו הושגה הרשעה ב־14 תיקים, והיא עמדה בנוסף להרשעות אחרות של התעללות, אלימות או הזנחה. סקר של מיזם מהל"ב משנת 2018 העלה כי רק 45% מהציבור בישראל מודע לחובתו לדווח על חשדות להתעללות בילדים וכי שליש מהנשאלים היו עדים לפגיעה בילד - אך רובם (60%) בחרו שלא לדווח על כך לרשויות.
אבל החוק יוצר בעיות אחרות. החוק מתיר לאדם המדווח את החופש לבחור אם לדווח למשטרה או לעובד סוציאלי לחוק הנוער, אך אחד מסעיפיו נותן למשטרה את הכוח לפעול ללא תיאום עם עובד סוציאלי לחוק הנוער במקרים בהם נדרשת פעולה מיידית - כאשר מקרים אלה לא מוגדרים. הקושי הוא שלעתים יש נטייה לחשוש שהמשטרה פועלת מבלי להחשיב תמיד את טובת הילד ומבלי לערב את הרווחה - מה שעלול להוביל דווקא לפגיעה בילד. לכן, גורמים בתחום מאמינים שאנשים רבים נמנעים מדיווח למשטרה על חשד לפגיעה מינית בקטינים.
לממשלה אין מידע
סוגיית הדיווח קשורה קשר הדוק לסוגיית המידע. לכן, כדי שגופי השלטון יוכלו ליישם את חובת הדיווח, הם חייבים לדאוג לאיסוף מידע ולהפקתו. אלא שמתברר שמשרדי הממשלה מקבלים במבחן זה ציון "בלתי מספיק". המרכז להעצמת האזרח וקרן ידידות טורונטו טרחו לחפש נתונים בעניין והגישו בקשות חופש מידע למשרדים השונים.
והממצאים? מאכזבים. הניסיון לדלות מידע על היקף הדיווחים על פגיעות מיניות בקרב קטינים ועל הטיפול בהם מעלה כי המשרדים אינם אוספים מידע באופן שיטתי נתונים חיוניים לתכנון מדיניות, כמו המגזר של המדווחים או של הילדים שחשוד שנפגעו. חלק, אומנם, מסיבות מבניות - למשל, האפשרות לדיווח אנונימי למוקד השירות של משרד הרווחה מקשה על איסוף הנתונים.
אבל חלק גדול מסיבות שקשה הרבה יותר לקבל, כמו היעדר מדיניות אחידה ומחייבת לגבי אופן איסוף הנתונים. לדוגמה, נתוני משרד החינוך על המחוז החרדי. למשרד החינוך יש נתונים מלאים רק על הזרמים הממלכתי, הממלכתי־דתי והממלכתי־חרדי. היות שרק חלק קטן של הילדים החרדים לומדים בחינוך הממלכתי־חרדי, יוצא שלמשרד החינוך אין נתונים על פגיעות מיניות בקרב רוב רובם של התלמידים החרדים (אבל עדיין קיימת האפשרות שדיווחים כן מועברים ישירות לרווחה או למשטרה).
פער גדול ביישום
כדי לעמוד בחובת הדיווח ולשפר אותה, מנכ"לי משרדי ממשלה שאמונים על העסקתם של אנשי מקצוע רלוונטיים (משרדי הבריאות, החינוך והרווחה) הפיצו חוזרים רבים שמנחים ביתר פירוט כיצד ליישם את חובת הדיווח במסגרות השונות. חוזרי המנכ"ל קובעים שיש לערוך הכשרות תקופתיות בנוגע לאיתור וזיהוי ילדים נפגעים ושיש להעלות מודעות לנהלי הדיווח. אבל הממשלה לא מפרסמת נתונים על קיומן בפועל של הכשרות הללו - וככל הנראה אין גורם ממשלתי שמתכלל זאת ברמה הלאומית. מעבר לזה, לא נמצאו כלל החלטות ממשלה בנושא חוק חובת הדיווח במהלך עשר השנים האחרונות, אבל כאן ייתכן שהצורך מצומצם יותר בשל הפירוט הקיים בחוזרי המנכ"ל.
לפי המידע ממשרד החינוך, יש נהלים ברורים על החובה להעביר הכשרות לצוותים חינוכיים ומתבצעות פעולות על־ידי השירות הפסיכולוגי־חינוכי במשרד על־מנת להנגיש את החובה ואופן הדיווח על חשד לפגיעה בילדים. ואולם, לא נמצא או התקבל מידע על בדיקה מסודרת האם הכשרות אלו נעשות בפועל. גם כאן, רבים מנתוני המשרד לא מתכנסים ויש קושי בהבנה שלמה של הנתונים.
ומה קורה עם הדיווחים שכן מגיעים? מתברר שיש פער גדול מאוד בין כמויות הדיווחים שמגיעים לעובדים סוציאליים בגין חשד לגפיעה מינית בילדים לבין מספר התיקים שנפתחים בגין אותו החשד (ראו תרשים). הפער נובע מסיבות רבות, כאשר אחת מהן היא שלעובד הסוציאליים גם דיווחים בגין פגיעה מינית של ילדים מזרים. דיווחים אלה לא כלולים בחוק חובת הדיווח ובמקרים הללו עובד סוציאלי יכול להימנע מפנייה למשטרה אם הורי הילד לא מעוניינים בכך. סיבה נוספת היא שלא כל הפניות לעובד סוציאלי לחוק הנוער מתאימות לטיפול משטרתי אלא לתוכנית טיפולית.
אז מה אפשר לעשות?
על בסיס הניתוח והמעקב אחר הטיפול הממשלתי בסוגיה, המרכז להעצמת האזרח וקרן ידידות טורונטו ניסחו מספר המלצות במטרה לשפר את הדיווח על פגיעות מיניות בקטינים:
1. גוף מתכלל: מינוי גוף מתכלל שירכז את הנתונים מכלל הגופים עליהם מוטלת אחריות במסגרת חוק חובת הדיווח ולוקחים חלק ביישומו. הגוף יוכל לגבש מדיניות מותאמת לצרכים ולפערים בשטח, לקיים פיקוח שוטף על הכשרות אנשי המקצוע ולסנכרן בזמן אמת בין הגופים השונים המטפלים בחשד לפגיעות, באופן שיאפשר פעולה מהירה להפסקתן.
2. סטנדרט אחיד: יצירת סטנדרטיזציה באיסוף הנתונים על חובת הדיווח בכלל גופי הממשל הרלוונטיים, לרבות נתונים שלא נאספים כיום כמו הקבוצה החברתית אליה משתייך הנפגע, אזור מגוריו ומאפייני המדווח.
3. הכשרות מקצועיות: קיום הכשרות מקצועיות באופן סדיר לכלל אנשי המקצוע הרלוונטיים, לרבות קיום מאמץ מיוחד במוסדות החינוך החרדיים, תוך הנגשה תרבותית והתאמה לצרכים.
4. העלאת מודעות: השקת קמפיין ארצי להעלאת מודעות בקרב הציבור הרחב לחובת הדיווח על פגיעות מיניות בקרב קטינים.
5. נתונים ציבוריים: פרסום שיטתי וציבורי של נתונים מעובדים ומאוחדים מכלל הגורמים הרלוונטיים.
לדעת המרכז להעצמת האזרח וקרן ידידות טורונטו, כל אלו בכוחם להעלות את המודעות לחובת הדיווח על הציבור ואנשי מקצוע בפרט, לייצר תשתית ידע שתאפשר קידום צעדי מדיניות יעילים, לייצר קטיעת פגיעות באיבן והצלה של ילדים רבים ולבסוף לייצר הרתעה לפוגעים עתידיים אשר ידעו כי יותר ויותר מקרי פגיעה לא נשמרים יותר בסוד, ופגיעה סופה להתגלות ולהיות מטופלת.
