נייג'ל פרג'. הימין זז מהמרכז לקצה / צילום: Associated Press, Kirsty Wigglesworth
בריטניה התרחקה מאוד מן הימים שבהם הייתה מועמדת טבעית לכותרות ראשיות. חלפו הימים שבהם בחירות בבריטניה השפיעו במישרין על עתיד העולם. יש אפוא משהו כמעט סנטימנטלי בניסיון לשוות חשיבות מיוחדת לבחירות, שהחזירו בשבוע שעבר את מפלגת הלייבור לשלטון.
● פרשנות| ארמנים וישראלים לוחמים את מלחמת האבות
● פרשנות | פעם אחר פעם היא הצילה את ג'ו ביידן, עכשיו היא תקבע גם את גורלו הפוליטי
בריטניה מוסיפה להיות דגם־הדגמים של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. היא הייתה מופת של חיקוי מאז אמצע המאה ה-19. היא יצרה נוסחה שאפשרה התארגנות חופשית, אבל פקפקה תמיד בערכו של ייצוג מלא. יציבותן של ממשלות הייתה חשובה בעיניה יותר מיציגותן. פעם אחר פעם נבחרו בה ממשלות עם רוב פרלמנטרי, גם כאשר התמיכה בהן נפלה בהרבה מ-50%.
בשבוע שעבר מפלגת הלייבור גרפה כמעט שני שלישים של מושבי בית הנבחרים אף כי זכתה בקצת פחות מ-34% מהקולות. זו תוצאה של שיטת בחירות רובנית, שבה היעד אינו מספר הקולות אלא עצם ההגעה לראש התור.
בן גוריון השתעשע פעם ברעיון של חיקוי מלא, עם 120 מחוזות בחירה. מה היה קורה אילו? תשובה אפשרית היא שילדים ישראלים לא היו יודעים איך לאיית או להגות את המילה 'קואליציה'. אבל האומנם היה צומח יתרון לישראל אילו מגזרי אוכלוסייה שלמים לא היה מקבלים ייצוג פרלמנטרי הולם?
על הליברלים בבריטניה נהגו להגיד כי גם כאשר קיבלו בין עשירית לרבע הקולות, סיעתם הפרלמנטרית הייתה יכולה למלא מונית לונדונית יחידה. הסיבה: מועמדיהם לא הצליחו להגיע לראש התור, אלא בקומץ קטנטן של מחוזות בחירה. כמעט כל קולותיהם התנדפו לרוח. זה אגב השתנה בשבוע שעבר, כאשר קיבלו את מספר המושבים הגדול ביותר שלהם זה מאה שנה.
סוף הימין הפרגמטי
ואף כי הלייבור נחל ניצחון עצום, ובראש ממשלת בריטניה עומד עכשיו פוליטיקאי רציני וחרוץ, הרוחש בין השאר חיבה לישראל, אפשר שהלקח החשוב ביותר של הבחירות נוגע למכה האיומה שניחתה על הימין הפרגמטי.
את הימין הזה עיצבה במרוצת השנים המפלגה השמרנית, שבאה אל העולם ב-1835, ותוארה כ"מפלגה המצליחה ביותר עלי אדמות". בשבוע שעבר היא ירדה בן לילה מ-365 מושבים ל-121, היבול הקטן ביותר שלה מאז ומעולם.
ירידתה אינה תוצאת התנועה הרגילה של המטוטלת. הקולות שהיא איבדה לא עברו ללייבור או לליברלים, כפי שהיה קורה בחילופי שלטון קודמים. הם עברו, כמעט במלואם, לידי מפלגה קיקיונית, שהתארגנה רק ערב הבחירות, 'הרפורמה הבריטית' בראשו של דמגוג מבריק, נייג'ל פרג'. היא חרתה על דגלה פנייה חדה ימינה: קודם כול נגד מהגרים, אבל גם נגד אירופה, נגד אחדות המערב, לטובת רוסיה, לטובת טראמפ, נגד חברה ליברלית ופלורליסטית. היא זינקה מרמת תמיכה של כמעט־אפס ל-14%.
השמרנים פשטו את הרגל גם רעיונית וגם מעשית לאחר 14 שנות שלטון רצופות. 'הרפורמה' איגפה אותם מימין, וגזלה מהם כמות עצומה של מצביעים (4 מיליון ויותר). בגלל שיטת הבחירות היא קיבלה רק חמישה מושבים בפרלמנט, אבל פרצה את משוכת הייצוג, וזה עניין נדיר בשביל מפלגות מתחילות.
מגמת פניו של פרג' ברורה: למוטט את השמרנים, להעביר את שאריותיהם ימינה, לבלוע אותם ולהתייצב בבחירות הבאות כאלטרנטיבה היחידה ללייבור. המטוטלת תנוע הרחק ימינה, אם לא ב-2029 כי אז ב-2034, ממש כפי שקרה באיטליה, בהולנד, בצרפת ובגרמניה.
בן/בת-בן-גביר
האם זה יכול לקרות בישראל? שוו נא בנפשכם את התרחיש הבא: את מקומו של איתמר בן גביר בעוצמה יהודית תופס מישהו המסוגל לעגל במקצת את הפינות, ולהנמיך במקצת את הטון, ואולי גם לשפר את התחביר (אם כי מאימתי תחביר מעלה או מוריד בפוליטיקה הישראלית), אבל מבלי לשנות כיוון.
בתרחיש הזה הליכוד מתמוטט בבחירות הבאות. בן/בת־בן־גביר פותחים את שערי עוצמתם לרווחה, ומזמינים את פליטי הליכוד להתמזג איתם. הימין ההיסטורי שהליכוד ייצג, הלא־לגמרי־הומוגני, הלא־לגמרי־פנאטי, נבלע במעי העוצמה היהודית. במשך עשר השנים שבין התמוטטות הליכוד לבחירות שאחרי־שאחרי, העוצמה עוברת הכשרה. בבחירות של 2033 היא מציגה את עצמה כחלופה הימנית היחידה. היא מקבלת 25% מהקולות והשאר ניתן להשערה.
זה קרה/קורה בארה"ב בשנים האחרונות. טראמפ ותנועת 'אמריקה תחילה' שלו השתלטו על המפלגה הרפובליקנית ולשו אותה בצלמם. לפניו היא הייתה אמנם מפלגת ימין שמרנית, אבל היו בה מרכיבים פרגמטיים, והיא הייתה נאמנה לעקרונות של ממשל חוקתי ושל אחדות המערב. לא עוד.
האם זה מה שעומד לקרות למפלגות ימין מסורתיות בכל רחבי העולם הדמוקרטי? האם כדי להגיע לשלטון ולהחזיק בו הן יצטרכו לוותר על הקשר האחרון ביניהן לבין המרכז ולעבור הרחק ימינה? האם התרבות הפוליטית המערבית עומדת לוותר על כיוונים פרגמטיים לטובת זן רדיקלי פופוליסטי, שלא יוכל להאריך ימים מבלי לחזור ולהגדיר את עצמו לעתים קרובות, לרעת יציבותה של הדמוקרטיה ועל חשבונה?
הפוליטיקה הבריטית חזרה ושינתה את עולמנו ב-800 השנים האחרונות, מן ה'מגנה כרטה', עבור דרך הלאמת הכנסייה, כינון האימפריה הימית, כריתת ראשו של המלך, 'המהפכה המהוללת' וכינון הדרגתי של עליונות הפרלמנט על הכתר, הרפורמות של 1832, הרחבת זכות הבחירה, מדינת הרווחה… האם נוסיף לחקות אותה גם כאשר היא מתרחקת מן האידיאלים של מייסדיה? אפשר שזה כבר מתחיל.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.